הלכות גזילה ואבדה פרק טז

הלכה א

המוצא מחטים וצנורות ומסמרים וכיוצא בהן, אם מצאן אחד אחד, הרי אלו שלו. מצא שנים שנים או יתר חייב להכריז, שמנין סימן.

הלכה ב

וכן המוצא מעות מפוזרים, הרי אלו שלו. אפילו היו מקצת מטבעות זה על גבי זה, הרי הן כמפוזרין. אבל אם מצא צבור מעות חייב להכריז. מצא שלשה מטבעות זה על גב זה והן עשויין כמגדל, או שהיו אחד מכאן ואחד מכאן ואחד על גביהן, או שהיו מקצת זה על מקצת זה כדי שאם יכניס קיסם ביניהן ינטלו בבת אחת, חייב להכריז. היו עשויין כשיר או כשורה או כחצובה או כסולם הרי זה ספק ולא יטול.

הלכה ג

המוצא מעות בכיס או כיס כמות שהוא, חייב להכריז. מצא כיס ולפניו מעות מפוזרים, הרי אלו שלו. ואם מראין הדברים שהכיס והמעות של אדם אחד ומן הכיס נפלו, חייב להכריז.

הלכה ד

המוצא מעות בחנות אם היו בין תיבה לחנוני, הרי הן של בעל החנות, ואם מצאן על התיבה ואין צריך לומר מתיבה ולחוץ, הרי הן של מוצאן. ולמה לא תקנה החנות לבעליה? לפי שאינה חצר המשתמרת, ואע"פ שבעל החנות בתוכה צריך לומר תקנה לי חנותי כמו שיתבאר.

[השגת הראב”ד]: המוצא מעות בחנות וכו'

אמר אברהם: יש מי שאומר שאפילו אמר תקנה לי רשותי לא קנה לו לפי שבאה לו שם המציאה קודם יאוש וחצירו כידו ועוד כי אין היאוש קונה אלא באבדה אבל זו לא היתה אצלו אבדה אלא בפקדון ששכחו בעליו. עד כאן לשונו.

הלכה ה

מצא מעות בחנות השולחני, בין כסא לשולחני הרי אלו של שולחני. מצאן על הכסא לפני השולחני אפילו היו צרורין ומונחין על השולחן, הרי אלו של מוצאן, והוא שיהיו רוב גויים, כמו שביארנו. אבל אם היו רוב ישראל חייב להכריז, מפני שהן צרורים יש להם סימן.

הלכה ו

הלוקח פירות מחברו או ששלח לו חברו פירות ומצא בתוכן מעות צרורות, נוטל ומכריז. מצאן מפוזרות הרי אלו שלו. במה דברים אמורים?

כשהיו הפירות מן התגר או מבעל הבית שלקחן מן התגר, אבל אם בעל הבית דש הפירות בעצמו או על ידי עבדיו ושפחותיו הכנענים, הרי זה חייב להחזיר.

הלכה ז

המוצא מטמון בגל או בכותל ישן, הרי אלו שלו, שאני אומר: של אמוריים הקדמונים הן, והוא שימצא אותן מטה מטה כדרך כל המטמונות הישנות. אבל אם מראין הדברים שהן מטמון חדש אפילו נסתפק לו הדבר, הרי זה לא יגע בהן, שמא מונחים הם שם.

הלכה ח

והואיל וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, כמו שיתבאר, למה לא יקנה בעל החצר זה המטמון שבתוך הכותל הישן אע"פ שהוא של אמוריים ותהיה מציאה זו לבעל החצר?

מפני שאינו ידוע לו ולא לאחרים והרי זה המטמון אבוד ממנו ומכל אדם, ולפיכך הוא של מוצאו. ומה אבידה של אדם אמרה תורה: אשר תאבד ממנו ומצאתה, מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם, יצאת זו שנפלה לים שאבודה ממנו ומכל אדם, קל וחומר למטמון קדמוני שלא היה שלו מעולם והוא אבוד ממנו ומכל אדם, לפיכך הוא של מוצאו.

[השגת הראב”ד]: הוא של מוצאו וכו'

אמר אברהם: זהו ק"ו שיש עליו תשובה אבידה שבים למי תזכה הים אבל אבידה שבתוך הגל תזכה לבעליו וכן בכותל ישן והטעם בכאן לפי שאינה חצר המשתמרת וצריך שיהא בעליו בצדו ויאמר זכתה לי חצרי.

הלכה ט

מצא מטמון בכותל חדש, אם המטמון מוכיח שהוא לבעל הבית הרי הוא שלו, ואם מוכיח שהוא של אחד מן השוק הרי הוא של מוצאו. כיצד? הסכין הרי הנצב שלו מוכיח, והכיס פיו מוכיח ואם נמצא תוך הכותל מלא מהן חולקין.

הלכה י

היה בתוך הכותל מעות או לשונות של זהב שאין שם מוכיח מחציו ולחוץ של מוצא, מחציו ולפנים של בעל הבית.

הלכה יא

ויראה לי: שאין הדברים אמורים אלא כשטען בעל הבית שהמטמון שלו, או שהיה יורש שאנו טוענין לו שמא של אביו הן, אבל אם הודה שהן מציאה, הרי הן של מוצא. לפיכך אם היה משכיר ביתו לאחרים, הרי הן של שוכר האחרון. ואם השכירו לשלשה גויים כאחת הרי עשאהו פונדק, וכל הנמצא בו אפילו בתוך הבית הרי הוא של מוצאן, מפני שאין אחד יכול לטעון שהן שלו או שהוא טמן שהרי עשאהו פונדק.

[השגת הראב”ד]: משכיר ביתו לאחרים וכו'

אמר אברהם: בגמרא מסיק אפילו לג' ישראל. עד כאן לשונו.