הלכות גזילה ואבדה פרק יז

הלכה א

כל מציאה שאמרנו בה שהיא של מוצאה אינו זוכה בה עד שתגיע לידו או לרשותו. אבל אם ראה את המציאה אפילו נפל לו עליה ובא אחר והחזיק בה, הרי זה שהחזיק בה זכה בה.

הלכה ב

היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה ואמר לחברו: זכה לי בה, כיון שהגביהה לו קנה הרוכב ואע"פ שלא הגיע לידו. ואם אמר לו: תנה לי ונטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה הנוטל. ואם משנתנה לרוכב אמר: אני זכיתי בה תחילה, לא אמר כלום.

הלכה ג

המגביה מציאה לחברו קנה חברו, ואע"פ שלא אמר לו כלום [זכה בה]. הגביהו המציאה שנים, קנאוה שניהם.

הלכה ד

הגביהה לו חרש או שוטה או קטן, לא קנה הפקח, לפי שאין להן דעת. הגביהה חרש ופקח כאחד, מתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש, היו שניהם חרשים תקנו חכמים שיקנו כדי שלא יבאו להנצות.

הלכה ה

שנים שראו גמל או חמור של מציאה וקדמו שניהם והנהיגוהו או משכוהו, או שהיה אחד מנהיג ואחד מושך, קנו שניהם. במה דברים אמורים?

בחמור, אבל בגמל אם היה אחד מנהיג ואחד מושך המושך קנה אבל לא המנהיג.

[השגת הראב”ד]: שנים שראו גמל וכו'

אמר אברהם: תימה הוא זה שמשיכה והנהגה תרוייהו משיכה מעלייתא נינהו אלא שהמשיכה בגמל וההנהגה בחמור אבל תרוייהו בגמל או בחמור ספיקא הוא. עד כאן לשונו.

הלכה ו

בהמת מציאה שקדם אחד ואחז במוסרה, לא קנה עד שימשוך או ינהיג. וכן בנכסי הגר, אבל קנה המוסרה לבדה.

הלכה ז

היה אחד רוכב ואחד אוחז במוסרה, הרוכב קנה הבהמה והמוסרה שעל לחיי הבהמה בלבד. וזה שאחז המוסרה קנה ממנה מה שאחז בידו, ושאר המוסרה לא קנהו אחד מהן.

הלכה ח

חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, ואם נפלה בה מציאה הרי היא של בעל החצר. במה דברים אמורים? בחצר המשתמרת, אבל בשדה וגנה וכיוצא בהן אם היה עומד בצד שדהו ואמר: זכתה לי שדי זכה בה, ואם אינו עומד שם או שהיה עומד ולא אמר: זכתה לי שדי, כל הקודם זכה. וכן ארבע אמות של אדם שהוא עומד בצדו הרי אלו קונים לו, ואם הגיע המציאה לתוך ארבע אמות שלו, זכה בה.

הלכה ט

חכמים תקנו דבר זה, כדי שלא יריבו המוצאין זה עם זה. במה דברים אמורים?

בסימטא או בצידי רשות הרבים שאין הרבים דוחקין בהן או בשדה שאין לו בעלים, אבל העומד ברשות הרבים או בתוך שדה חברו, אין ארבע אמות קונות לו ואינו קונה שם עד שתגיע מציאה לידו.

הלכה י

קטנה יש לה חצר ויש לה ארבע אמות, וקטן אין לו חצר ואין לו ארבע אמות. מפני שחצר של קטנה מידה למדנוה: שכשם שהיא מתגרשת בגט המגיע לידה, כך מתגרשת בגט המגיע לחצרה, וכשם שיש לה חצר לענין הגט, כך יש לה לענין מציאה. וארבע אמות של אדם כחצירו לענין מציאה. אבל האיש למדנו שחצירו קונה לו משלוחו: כדרך שקונה לו שלוחו, כך תקנה לו חצירו, והקטן הואיל ואינו עושה שליח, כך אין חצירו ולא ארבע אמות שלו קונין לו עד שתגיע מציאה לידו.

הלכה יא

מי שראה אחרים רצים אחר המציאה והרי היא צבי שבור או גוזלות שלא פרחו, אם היה עומד בצד שדהו שהן בתוכה ואילו היה רץ היה מגיען ואמר: זכתה לי שדי, זכתה לו שדהו, ואם אינו יכול להגיען, הרי אלו כצבי שהוא רץ כדרכו וכגוזלות המפריחים ולא אמר כלום, אלא כל הקודם בהן זכה. ואם נתנו לו במתנה, הואיל ואחר הקנם לו והרי הן מתגלגלין בתוך שדהו קנתה שדהו, ואם היה צבי רץ כדרכו וגוזלות מפריחין, לא קנתה לו שדהו.

הלכה יב

מציאת חרש שוטה וקטן יש בה גזל, מפני דרכי שלום. לפיכך אם עבר אחר וגזלה מידן אינה יוצאה בדיינים, ואם כפר בה ונשבע אינו חייב בחומש.

הלכה יג

מציאת בנו ובתו הסמוכים על שלחנו אע"פ שהן גדולים ומציאת בתו הנערה, אע"פ שאינה סומכת על שלחנו ואפילו היתה מכורה אמה, ומציאת עבדו ושפחתו הכנענים ומציאת אשתו, הרי אלו שלו. אבל מציאת בנו שאינו סומך על שולחנו אע"פ שהוא קטן, ומציאת עבדו ושפחתו העברים ומציאת אשתו שהיא מגורשת ואינה מגורשת, כל אלו המציאות אינן שלו.