הלכות גזילה ואבדה פרק יח

הלכה א

המוצא שטר חוב, אע"פ שלא פירש בו אחריות נכסים, ואע"פ שהחייב מודה ואף על פי שהוא מקויים, הרי זה לא יחזיר. שמא פרעו וקנוניא הם עושים כדי לטרוף בו לקוחות שלא כדין ולפיכך הודה לו. שהרי יש לו לטרוף בשטר שלא פירש בו אחריות, שהאחריות שלא נתפרשה בשטר טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר. לפיכך אם פירש בשטר זה שהוא שלא באחריות, אם היה החייב מודה יחזיר, ואם לאו לא יחזיר שמא פרעו.

הלכה ב

וכן אם מצא שטר שזמנו בו ביום והיה מקויים והחייב מודה יחזיר, ואם אינו מקויים לא יחזיר, שמא כתב ללוות ועדיין לא לוה.

הלכה ג

מצא שטר בחמת או בכלי עץ וכיוצא בהן הרי זה יחזיר למי שנתן סימן. מצא שלשה שטרות כרוכין בכרך אחד או מונחין זה על זה ואגודים אגד אחד יחזיר למי שנתן סימן.

הלכה ד

היה הלוה אחד והמלוים שלשה, אם מקויימים הם יחזיר ללוה, ואם לאו יחזיר למי שנתן סימן, שמא המלוים נתנו שטרותיהן לסופר לקיימן ונפלו מיד הדיין. היה המלוה אחד והלוים שלשה יחזיר למלוה, ואם היו שלשתן בכתב ידי סופר אחד, יחזיר למי שנתן סימן, שמא שלשתן הוליכו שטריהן לסופר לכתוב ונפלו מיד הסופר.

הלכה ה

מצא שטרות קרועין ושטר חוב ביניהן לא יחזיר ואם יש עמהן שובר אפילו בלא עדים, יתן שטר החוב ללוה, שאילו לא היה פרוע לא השליכו בין שטרות קרועים והרי יש עמו כתב שהוא פרוע.

הלכה ו

מצא גיטי נשים בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה. אין הבעל מודה, אם נתנה האשה סימן מובהק ינתן לה, ואם לאו - לא יחזיר לא לזה ולא לזה. אמר הבעל מידי נפל ונתן סימניו, והאשה אומרת: מידי נפל ונתנה סימניו ינתן לה, והוא שתתן סימן מובהק, כגון שאמרה נקב יש בצד אות פלונית, שאילו לא הגיע לידה לא היתה יודעת.

[השגת הראב”ד]: מצא גיטי נשים וכו'

אמר אברהם: [תמה אני היכי] פסקה למילתא דהא בעינן לאלתר אי נמי בשלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון ומקום שאין השיירות מצויות ככתוב בהלכות הרב ז"ל. עד כאן לשונו.

הלכה ז

הוא אומר סימני החוט שקשר בו הגט והיא אומרת סימני החוט ינתן לה. והוא שתאמר סימן מובהק, כגון אורך מדת החוט, אבל אם אמרה אדום או שחור הוא אין זה סימן מובהק. הוא אומר בחמת היה מונח והיא אומרת: בחמת היה מונח ינתן לו, שאין זה סימן מובהק.

הלכה ח

מצא גט שחרור, בזמן שהרב מודה יחזיר לעבד, אין הרב מודה, לא יחזיר לא לזה ולא לזה.

הלכה ט

מצא שטר מתנה אם מתנת בריא היא ואע"פ ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה. שמא כתב ליתן ולא נתן, ואחר שכתב שטר זה מכר שדה זו או נתנה לאחר במתנה וחזר בו, וזה שמודה לזה כדי לעשות קנוניא על האחרון שנתן לו או שמכר לו. ואם מתנת שכיב מרע היא, אם הודה יתן, ואם לאו לא יתן, ששכיב מרע שנתן לשנים זה אחר זה האחרון קנה, כמו שיתבאר.

הלכה י

מת שכיב מרע שנתנה במתנה, אע"פ שהיורש מודה שמורישו נתנה, הרי זה לא יחזיר לא לזה ולא לזה. שמא כתב ליתן ולא נתן ומכרה היורש או נתנה וחזר בו, והרי הוא רוצה לעשות קנוניא עם זה כדי להפקיע נכסי זה האחרון.

הלכה יא

מצא שובר, בזמן שבעל השטר מודה שנשבר שטרו ופרעו או מחלו יתן לבעל השובר. אין שניהם מודים, לא יחזיר לא לזה ולא לזה.

הלכה יב

מצא כתובה אע"פ ששניהם מודים לא יחזיר לאשה, שמא נפרעה כתובה זו או נמחלה ואחר כך מכר הבעל נכסיו, והרי הוא רוצה לעשות קנוניא על הלקוחות.

הלכה יג

מצא אגרות שום ואגרות מזון, שטרי חליצה ומיאונין ושטרי טענות שכותבין הדיינין טענותיו של בעל דין זה ושל חברו, או שמצא שטרי בירורים והם השטרות שביררו להן בעלי דינין את הדיינין שדנין להם וקיבלו עליהם שידונו להם פלוני ופלוני, או שמצא כל מעשה בית דין, הרי זה יחזיר.

כללו של דבר: כל שטר שחוששין בו לפרעון, לא יחזיר שמא נפרע החוב, ואם היה החייב מודה ואפשר שהודה כדי לעשות קנוניא עד שיפסיד על הלוקח או מקבל המתנה שלקחו אחר זמן השטר כדי שיפרעו מידם שלא כדין, הרי זה לא יחזיר אע"פ ששניהם מודים, וכל שטר שאין בו צד לחשש לא לפרעון ולא לקנוניא, יחזיר לבעליו.

הלכה יד

כל השטרות הנמצאים שדינן שלא יחזיר, אם החזיר הרי אלו כשרים וגובין בהן ואין מוציאין אותן מתחת יד בעליהן והרי הם בחזקתן ואין חוששין להם.

[השגת הראב”ד]: כל השטרות וכו'

אמר אברהם: דין זה אינו מחוור אם הוחזק בבית דין או אפילו בעדים ואין דנין בו מעשה

בריך רחמנא דסייען.