הלכות גזילה ואבדה פרק ד

הלכה א

קנס קנסו חכמים לגזלנין שיהיה הנגזל נשבע על כל מה שיטעון ונוטל מן הגזלן, והוא שיהיה זה מוחזק, שגזלו בשני עדים.

הלכה ב

כיצד?

הרי שנכנס לתוך בית חברו למשכנו בפני עדים ולא היה כלום תחת כנפיו, ויצא וכלים מוטלין לו תחת כנפיו ולא ידעו העדים מה הן, ובעל הבית אומר: כך וכך גזלתני. בין שאמר הגזלן: מעולם לא נכנסתי ולא נטלתי כלום, בין שאמר: נכנסתי למשכן כמו שאמרו העדים אבל לא נטלתי ולא היה תחת כנפי אלא כלים שלי, בין שאמר: נטלתי כלי זה ובעל הבית טוען שנטל זה וכלי אחר, הרי בעל הבית נשבע בנקיטת חפץ ונוטל כל מה שיטעון.

הלכה ג

במה דברים אמורים?

בשטען דברים שהוא אמוד בהן או שהוא אמוד שמפקידין אצלו אותן הדברים שטען, וטען בדברים שאפשר שינטלו תחת הכנפים כמו שהעידו העדים.

הלכה ד

ראוהו עדים שנכנס למשכן את חברו ולא ראוהו בעת שיצא, או שיצא ואין נראה תחת כנפיו כלום, ובעל הבית טוען ואומר: כך וכך נטל. אפילו אמר: מעולם לא נכנסתי, שהרי מכחיש את העדים, הרי זה פטור. שאם אמר: נכנסתי ולא נטלתי, נשבע שבועת הסת שלא נטל כלום והולך, שאפשר שיכנס לגזול ולא גזל.

הלכה ה

היה עד אחד מעידו שנכנס ונטל כלים תחת כנפיו ואינו יודע מה הן, והוא אומר: לא גזלתי כלום, או שאמר: בחובי נטלתי. הואיל ואין העד יודע מה היה תחת כנפיו, הרי זה נשבע בנקיטת חפץ שלא גזל, שאינו מוחזק בגזלנות אלא בשני עדים.

[השגת הראב”ד]: היה עד אחד וכו'

אמר אברהם: ואילו היו שם שני עדים והיה בענין זה לא היה נאמן (ואפילו) בלא שבועה לאו היינו שמעתיה דרב יהודה דאומר ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן ולא אמרן וכו' אלמא איכא אורחי טובא דמהימן דאע"ג דאיכא עדים. עד כאן לשונו.

הלכה ו

כשם שבעל הבית נשבע ונוטל מן הגזלן, כך שומר של בעל הבית, אפילו אשתו של שומר, נשבעת שזה נטל כך וכך ומשלם הגזלן.

הלכה ז

היה שם לקיטו או שכירו של בעל הבית, אינן נשבעין ונוטלין. ואין הנגזל יכול לישבע, שהרי לא היה בביתו בשעה שנגזל, ואין העדים יודעים מה נטל תחת כנפיו כדי לחייב הגזלן להחזיר. ואין משביעין את הגזלן, מפני שהוא חשוד על השבועה.

הלכה ח

וכיצד עושים בדין זה?

מחרים בעל הבית חרם סתם על מי שנטל מביתו כלום ואינו מודה בבית דין. ואפילו הודה הגזלן שגזל קצת, מחזיר המקצת שהודה בה בלבד, שהרי אין בעל הבית טוענו טענת ודאי.

הלכה ט

הגוזל אחד מחמשה ואין ידוע מי הוא הנגזל וכל אחד ואחד מהן תובעו ואומר: לי גזלת, אע"פ שאין שם עדים שגזל, הרי כל אחד מהן נשבע שזה גזלו ומשלם גזלה לכל אחד ואחד. אף דבר זה קנס הוא שקנסו אותו חכמים מפני שעבר עבירה וגזל, אבל דין תורה אינו חייב לשלם מספק.

הלכה י

אמר לשנים גזלתי אחד מכם או אביו של אחד מכם ואיני יודע איזהו, אם בא לצאת ידי שמים, חייב לשלם גזלה לכל אחד ואחד. אבל בדין אינו נותן אלא גזלה אחת והן חולקין אותה ביניהן, שהרי אין אחד מהן יודע שנגזל אלא זה בא והודיעם ולא קנסו חכמים בדבר זה, מפני שאין לו תובע.

הלכה יא

הטוען את חברו ואמר לו: גזלתני מאה, אם אמר: לא גזלתי, נשבע שבועת היסת כדין כל נתבע. ואם הודה שגזלו חמשים משלם ונשבע שבועת התורה על השאר כדין כל מודה במקצת, שהרי לא הוחזק גזלן בעדים. וכן הטוען את חברו שנכנס לביתו וגזלו כלים, והוא אומר: דרך משכון לקחתי בחובי שיש לי אצלך, ובעל הבית אומר: אין לך בידי כלום. אע"פ שהודה שמשכנו שלא ברשות, הואיל ואין שם עדים שמעידים שגזל, הרי זה נשבע וגובה חובו מן המשכון שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. והואיל והוא נשבע ונוטל, הרי זה נשבע בנקיטת חפץ כמו שיתבאר בהלכות טוען.

הלכה יב

ראוהו עדים שנכנס לתוך בית חברו שלא בפני בעל הבית ונטל משם כלים אע"פ שהוציאן מגולין ואע"פ שבעל הבית הזה עשוי למכור את כליו, אם טען ואמר: דרך גזל לקחן, והלה אומר: ברשותך באתי ואתה מכרתם לי או נתתם לי או בחוב שיש לי אצלך תפשתים, אינו נאמן, שכל הנכנס לבית חברו שלא בפניו ונטל כלים משם והוציאן בפני עדים הרי זה בחזקת גזלן. לפיכך מחזיר הכלים לבעל הבית ואין כאן שבועה, שהרי העדים ראו מה גז,ל ואחר שיחזיר חוזר ותובע את בעל הבית בכל מה שיטעון והדין ביניהן.

הלכה יג

וכן אם היה שם עד אחד בלבד ובעל הבית טוען שגזול הוא כלי זה בידו, והלה אומר: לקוח הוא בידי או בחובי גביתיו או שלי היה ופקדון הוא אצלך, הרי זה חייב להחזיר הכלי לבעליו בלא שבועה, שאילו היו שם שני עדים היה חייב לשלם, ועכשיו שאין שם אלא עד אחד חייב שבועה, ואינו יכול לישבע שהרי אינו מכחיש את העד, וכל המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם. לפיכך אם כפר ואמר: לא נכנסתי לביתו ולא נטלתי כלום, הואיל ואין שם אלא עד אחד והוא מכחישו הרי זה נשבע שבועת התורה שלא לקח מביתו כלום ונפטר.

[השגת הראב”ד]: וכן אם היה שם עד אחד וכו'

אמר אברהם: זהו תימה ומאחר שבעל הבית לא היה שם איך יש כאן טענת ברי כדי שיהיה זה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ואולי נאמר אחר שימצאנה בידו טענת ברי הוא אע"פ שלא ראה כשהוציא מביתו אלא שהעד מעיד מ"מ מכל זה הדין גאון חולק עליו ודבריו הם דברי הרב ז"ל. עד כאן לשונו.

הלכה יד

מעשה באחד שחטף לשון של כסף מיד חברו בפני עד אחד, ובא החוטף ואמר: חטפתי ושלי חטפתי, וחייבוהו חכמים להחזיר מפני שהוא מחוייב שבועה בעד זה ואינו יכול לישבע שהרי הודה כמו שאמר העד. ואילו לא היה שם עד כלל, היה נשבע שבועת היסת ששלו חטף. ואילו הכחיש העד ואמר: מעולם לא חטפתי, היה נשבע שבועת התורה שלא חטף, וכדין זה דנין בכל כיוצא בזה בכל מקום.

הלכה טו

חטף ממנו זהובים [בעד אחד] והוא אומר: שלי חטפתי ועשרים היו, אע"פ שאין העד יודע כמה חטף, הרי זה משלם העשרים, שהרי ידע בודאי שזהובים חטף. ואילו היו שנים היה חייב לשלם ונמצא בעד אחד מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע, כמו שביארנו.

הלכה טז

אמר החוטף: עשרים חטפתי ושלי הן, והנגזל אומר: מאה חטף, הואיל ואין העד יודע מניינן, הרי משלם העשרים שהודה בהן שחטפן ונשבע שבועת התורה על השאר שהרי נתחייב במקצת. ודעתי נוטה בזה: שישבע היסת שהרי לא הודה כלום אלא אמר שלי חטפתי.

הלכה יז

נכנס לבית חברו שלא בפניו ונטל משם כלים בפני עד אחד ואין העד יודע כמה נטל (הרי) בעל הבית אומר: עשרים כלים היו בביתי, והגוזל אומר: לא נטלתי אלא עשרה והם שלי, חייב להחזיר העשרה, מפני שהוא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע. ואינו נשבע על השאר אפילו שבועת היסת, מפני שאינו יכול לטעון על הגזלן טענת ודאי.

[השגת הראב”ד]: טענת ודאי

אמר אברהם: ואם טענת בעה"ב אינה טענה היאך זה מחוייב שבועה ולמה ישלם העשרה מכיון שאינו מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע עכ"ל