הלכות גזילה ואבדה פרק ח

הלכה א

הגוזל את חברו ומת הנגזל יחזיר הגזלה ליורשים, ואם אבדה או נשתנית נותן להם דמיה. ואם נשבע לו ואחר כך מת נותן ליורשים הקרן והחומש.

הלכה ב

הגוזל את אביו ונשבע לו ומת האב, אם אין הגזלה קיימת או נשתנית, עושה חשבון עם אחיו על הקרן ועל החומש, ואם הגזלה קיימת, חייב להוציא הגזלה עצמה מתחת ידו לפיכך נותן את הגזלה ואת החומש לאחיו ועושה עמהן חשבון.

הלכה ג

אם אין לו אחין שנמצא זה הגזלן לבדו הוא היורש, מוציא הגזלה מתחת ידו לבניו. ואם אין בנים לזה הבן הגזלן נותנה לבעל חובו או בהלואתו או לצדקה, הואיל ויצאה גזלה עצמה מתחת ידו, נפטר אע"פ שנתנה מתנה או פרעה בחובו, והוא שיודיעם ויאמר: זה גזל אבא.

הלכה ד

וכן הגוזל את הגר ונשבע לו וחזר והודה לו וזקף עליו הכל מלוה ואחר כך מת הגר, אע"פ שזכה בגזלה חייב להוציאה מתחת ידו.

הלכה ה

במה דברים אמורים?

כשהודה בנתים אבל אם גזל את הגר שאין לו יורשים ונשבע לו ומת הגר הרי זה חייב לשלם הקרן וחומש לכהנים של אותו משמר ומביא אשמו ואחר כך יתכפר לו.

[השגת הראב”ד]: כשהודה בינתים וכו'

אמר אברהם: ואפילו לא הודה בינתים אם לא זקפן עליו במלוה הכל לכהנים דלא אתמר בשמעתין הכי אלא לר' יוסי הגלילי אבל לר"ע כי לא זקפן לכהנים הוי. עד כאן לשונו.

הלכה ו

מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה: ואם אין לאיש גואל, בגר שמת ואין לו יורשים הכתוב מדבר, ואשם זה האמור כאן הוא הגזלה או דמיה. לפיכך המחזיר גזל הגר בלילה לא יצא, שהרי אשם קראו הכתוב ואין מקריבין בלילה. ואין הכהנים חולקין גזל הגר כנגד גזל הגר כדרך שאין חולקין בשר אשם זה כנגד בשר אשם אחר.

הלכה ז

כל גזל הגר שאין בו שוה פרוטה לכל כהן וכהן מאנשי משמר לא יצא המחזירו ידי השבה, שנאמר: המושב לה' לכהן עד שתהיה השבה לכל כהן. ולמה נאמר בגזל הגר איש? שהאיש אתה צריך לחקור ולחזר עליו אם יש לו יורשים או אם אין לו, אבל אם היה הגר קטן אי אתה צריך לחזר עליו אלא חזקתו שאין לו יורשים.

הלכה ח

הכהנים בגזל הגר כמקבלי מתנות הן. לפיכך הגוזל חמץ מן הגר שאין לו יורשים ועבר עליו הפסח, חייב ליתן לכהנים את דמיו כשעת הגזלה, שאם יתננו להן עכשיו אינה מתנה שהרי הוא אסור בהנאה, ואילו היה הגר קיים היה אומר לו: הרי שלך לפניך, כמו שביארנו.

הלכה ט

כהן שגזל גר שאין לו יורשים ונשבע לו ומת הגר, לא זכה זה בגזלו שתחת ידו, אלא יוציא מתחת ידו לכל אחיו הכהנים בני המשמורת.

הלכה י

הגוזל את הגר ונשבע לו ומת הגר והפריש אשמו וגזלתו להעלותן לכהנים ומת הגזלן קודם כפרה, הרי בני הגזלן יורשים את כסף הגזלה או הגזלה עצמה והאשם ירעה עד שיפול בו מום, כמו שביארנו במקומו.

הלכה יא

נתן הגזלן את הכסף לאנשי משמר ומת קודם כפרה, אין יורשי הגזלן יכולין להוציא מיד הכהנים שנאמר: איש אשר יתן לכהן לו יהיה. ואפילו היה הגזלן קטן שאין מתנתו מתנה, אין יורשיו מוציאין מיד הכהנים.

הלכה יב

נתן את הכסף לאחת מן המשמרות ואת האשם למשמרה זו שהיא שבתה, יחזיר הכסף אצל האשם לאנשי המשמרה הקבועה, שהמשמרה שלקחה כסף בלא שבתה לא זכתה ומוציאין מידה.

הלכה יג

אין מקריבין את האשם עד שיחזיר הגזלן הקרן לבעלים, או לכהנים אם היה גזל גר שאין לו יורשים. נתן את הקרן והקריב אשמו, נתכפר לו ואין החומש מעכב הכפרה, וחייב ליתן את החומש אחר כפרה.

הלכה יד

העבדים והשטרות והקרקעות אין בהן תוספת חומש, שנאמר: וכחש בעמיתו בפקדון, כל האמור בענין מטלטלין הוא וגופן ממון, יצאו קרקעות ועבדים שהוקשו לקרקעות ויצאו שטרות שאין גופן ממון. וכן אם היו גזל גר שאין לו יורשין, אינן חוזרים לכהנים. וכן הקרקע אינה נקנית לעולם לגזלן אלא ברשות בעליה עומדת. ואפילו נמכרה לאלף זה אחר זה ונתייאשו הבעלים, הרי זה חוזרת לנגזל בלא דמים. וכל מי שיצאה מתחת ידו חוזרת על זה שמכרה לו וחוזר המוכר השני על המוכר הראשון עד שיחזור הלוקח מן הגזלן על הגזלן ויטול ממנו, כמו שיתבאר.