הלכות חובל ומזיק פרק ב

הלכה א

החובל בחברו חבלה שהוא ראוי לשלם החמשה דברים כולן משלם חמשה, הזיקו נזק שאין בו אלא ארבעה משלם ארבעה, שלשה משלם שלשה, שנים משלם שנים, אחד משלם אחד.

הלכה ב

כיצד?

קטע ידו או רגלו או אצבע מהן או שסימא עינו משלם חמשה: נזק וצער וריפוי ושבת ובושת. הכהו על ידו וצבתה וסופה לחזור, על עינו ומרדה וסופה לחיות משלם ארבעה: צער ורפוי ושבת ובושת. הכהו על ראשו וצבה משלם שלשה: צער רפוי ובושת. הכהו במקום שאינו נראה כגון שהכהו על ברכיו או בגבו, משלם שנים: צער ורפוי. הכהו במטפחת שבידו או בשטר וכיוצא באלו, נותן אחת והיא הבושת בלבד.

[השגת הראב”ד]: במקום שאינו נראה וכו'

אמר אברהם: שלא במקום רואין

[השגת הראב”ד]: הכהו במטפחת וכו'

אמר אברהם: במקום רואין. עד כאן לשונו.

הלכה ג

כוואהו בשפוד או במסמר על צפורניו במקום שאינו עושה חבורה ולא מעכב מלאכה, משלם הצער בלבד. השקהו סם או סכו סם ושינה מראה עורו, משלם לו רפוי בלבד עד שיחזור מראהו כשהיה. אסרו בחדר נותן לו דמי שבת בלבד, וכן כל כיוצא באלו.

הלכה ד

המגלח שיער ראש חברו נותן לו דמי בשתו בלבד מפני שסופו לחזור. גלחו בסם או שכוואהו עד שאין סוף השיער לחזור חייב בחמשה דברים: בנזק וצער ורפוי, שהרי יתחמם ראשו מן הכויה או מן הסם ונמצא חש בראשו, ומשלם לו שבת, שהרי הוא ראוי לרקד ולנדנד דלת ראשו בשעת רקוד ונמצא בטל ממלאכה זו, ובושת, שאין לך בושת גדול מזה.

הלכה ה

הא למדת: שכל המחסר חברו אבר שאינו חוזר, חייב בכל החמשה דברים. אפילו הפיל שינו חייב בכל, שאי אפשר שלא יחלה פיו שעה אחת, אע"פ שהשן אין לה רפואה בשר השינים צריך רפואה.

הלכה ו

אפילו חסרו כשערה מעור בשרו חייב בחמשה דברים, שהעור אינו חוזר אלא צלקת. לפיכך החובל בחברו וקרע העור והוציא ממנו דם, חייב בחמשה דברים.

הלכה ז

המבעית חברו אע"פ שחלה מן הפחד, הרי זה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, והוא שלא נגע בו אלא כגון שצעק מאחוריו או שנתראה [לו] באפילה וכיוצא בזה. וכן אם צעק באזנו וחרשו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. אחזו ותקע באזנו וחרשו, או שנגע בו ודחפו בעת שהבעיתו, או שאחז בבגדיו וכיוצא בדברים אלו, חייב בתשלומין.

הלכה ח

יראה לי שהנחבל שאמר: נתחרשתי או נסמית עיני והרי איני רואה או איני שומע אינו נאמן, שהרי אין אנו מכירין הדבר שמא יערים, ואינו נוטל הנזק עד שיבדק זמן מרובה ויהיה מוחזק שאבד מאור עיניו או נתחרש ואח"כ ישלם זה.

הלכה ט

כמה הוא הצער?

הכל לפי הניזק: יש אדם שהוא רך וענוג מאד ובעל ממון ואילו נתנו לו ממון הרבה לא היה מצטער מעט, ויש אדם שהוא עמלן וחזק ועני ומפני זוז אחד מצטער צער הרבה. ועל פי הדברים האלה אומדין ופוסקין הצער.

הלכה י

כיצד משערין הצער במקום שחסרו אבר?

הרי שקטע ידו או אצבעו אומדים כמה אדם כזה רוצה ליתן בין לקטוע לו אבר זה בסייף או לקטוע אותו בסם אם גזר המלך עליו לקטוע ידו או רגלו, ואומדין כמה יש בין זה לזה ומשלם המזיק.

הלכה יא

כיצד משערין השבת?

אם לא חסרו אבר אלא חלה ונפל למשכב או שצבתה ידו וסופה לחזור, נותן לו דמי שבתו של כל יום ויום כפועל בטל של אותה מלאכה שבטל ממנו. ואם חסרו אבר או קטע ידו, נותן דמי ידו שהוא הנזק, ושבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואים ורואין כמה הוא שכר שומר קישואין בכל יום ועושין חשבון כל ימי חליו של זה ונותן לו. וכן אם קטע רגלו, רואין אותו כאילו הוא שומר על הפתח. סימא עינו רואין אותו כאילו הוא טוחן ברחים. וכן כל כיוצא בזה.

הלכה יב

הכה את חברו על אזנו או אחזו ותקע באזנו וחרשו, נותן לו דמי כולו, שהרי אינו ראוי למלאכה כלל.

הלכה יג

סימא את עינו ולא אמדוהו, קטע את ידו ולא אמדוהו, וקטע את רגלו ולא אמדוהו, ואחר כך חרשו הואיל ולא אמדוהו לכל נזק ונזק נותן לו דמי כולו. אמדוהו לכל נזק ונזק ואחר כך אמדוהו לכולו אין גובין ממנו אלא דמי כולו בלבד. ואם תפש הניזק נזק כל אבר ואבר ודמי כולו, אין מוציאין מידו.

[השגת הראב”ד]: אין מוציאין מידו

כתב הראב"ד ז"ל פירש בעל ההלכות דמי כל אבר ואבר צער ובשת לכל אחד ואחד. עד כאן לשונו.

הלכה יד

כיצד משערין הריפוי?

אומדין כמה ימים יחיה זה מחולי זה וכמה הוא צריך ונותן לו מיד, ואין מחייבין אותו ליתן דבר יום ביומו, ודבר זה תקנה היא למזיק.

הלכה טו

וכן השבת אומדין אותה ונותן הכל מיד. אם היה מתגלגל בחליו והולך וארך בו החולי יתר על מה שאמדוהו, אינו מוסיף לו כלום. וכן אם הבריא מיד אין פוחתין לו ממה שאמדוהו.

הלכה טז

במה דברים אמורים?

בשרצה המזיק, שזו תקנה היא לו, אבל אם אמר המזיק: אין רצוני בתקנה זו אלא ארפאנו דבר יום ביומו, שומעין לו.

הלכה יז

אמר לו הניזק פסוק עמי ותן על ידי ואני ארפא את עצמי, אין שומעין לו, שהרי אומר לו: שמא לא תרפא עצמך ואחזק אני כמזיק. אלא נותן לו דבר יום ביומו, או פוסק על הכל ונותן דמי הרפוי על ידי בית דין.

הלכה יח

אמר לו המזיק: אני ארפא אותך או יש לי רופא שמרפא בחנם, אין שומעין לו, אלא מביא רופא אומן ומרפאהו בשכר.

הלכה יט

הרי שלא פסק עמו אלא היה מרפא יום יום ועלו בו צמחים מחמת המכה או נסתרה המכה אחר שחייתה חייב לרפאותו ולתת לו דמי שבתו. עלו בו צמחים שלא מחמת המכה חייב לרפאותו ואינו נותן לו דמי שבתו. עבר על דברי רופא והכביד החולי, אינו חייב לרפאותו.

[השגת הראב”ד]: דמי שבתו

אמר אברהם: אינו חייב לרפאותו. עד כאן לשונו.

הלכה כ

כשפוסקין בית דין על המזיק ומחייבין אותו לשלם, גובין ממנו הכל מיד ואין קובעין לו זמן כלל. ואם בבושת בלבד קובעין לו זמן לשלם, שהרי לא חסרו ממון.