הלכות חובל ומזיק פרק ה

הלכה א

אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחברו. ולא החובל בלבד, אלא כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן בין גדול בין איש בין אשה דרך נציון, הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר: לא יוסיף להכותו, אם הזהירה תורה שלא להוסיף בהכאת החוטא קל וחומר למכה את הצדיק.

הלכה ב

אפילו להגביה ידו על חברו אסור, וכל המגביה ידו על חברו אע"פ שלא הכהו הרי זה רשע.

הלכה ג

המכה את חברו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה, שהרי אין כאן תשלומין כדי שיהיה לאו זה ניתן לתשלומין. ואפילו הכה עבד חברו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה, שהרי ישנו במקצת מצות. וגוי שהכה את ישראל חייב מיתה, שנאמר: ויפן כה וכה ויך את המצרי.

הלכה ד

קנס קנסו חכמים לאלו השוטים בעלי זרוע שיהיה הנחבל נאמן ונשבע בנקיטת חפץ שזה חבל בו חבל זה ונוטל מה שראוי לו, והוא שיהיו שם עדים. כיצד?

היו שני עדים מעידין אותו שנכנס לתוך ידו שלם ויצא חבול ולא ראוהו בעת שחבל בו, והוא אומר: לא חבלתי, והלה אומר: אתה חבלת בי, הרי זה נשבע ונוטל.

[השגת הראב”ד]: קנס קנסו

אמר אברהם: לא היה קנס אלא שאין דרך בני אדם לחבל בעצמן ע"כ האמינוהו לזה בשבועה. עד כאן לשונו.

הלכה ה

במה דברים אמורים?

כשהיתה המכה במקום שאפשר לו להכות בעצמו, או שהיה עמהם שלישי שאפשר שזה הנחבל אמר לו לחבול בו ולהתרעם על אחר, אבל אם אין עמהם אחר והיתה המכה במקום שאינו יכול לעשות בעצמו, כגון שהיתה נשיכה בין כתפיו וכיוצא בזה, הרי זה נוטל בלא שבועה.

הלכה ו

הודה החובל שהוא חבל משלם חמשה דברים, שהרי העדים היו שם שנכנס לתוך ידו שלם בשעת המריבה ויצא חבול, אבל אם לא היו שם עדים כלל הוא אומר: חבלת בי והודה מעצמו פטור מן הנזק ומן הצער וחייב בשבת ובבושת ובריפוי על פי עצמו. לפיכך אם כפר ואמר לא חבלתי, נשבע שבועת היסת.

[השגת הראב”ד]: הודה החובל וכו'

אמר אברהם: לא ידעתי למה פטור מאלו ואולי יאמר מפני שצריך אומדנא וזה אע"פ שמודה לו בחבלה אינו יודע באומד לפיכך פטור מהם אבל השבת והריפוי שהם נראים לעין חייב ואינו מחוור שהכל צריך אומד הילכך חייב בכל או פטור מן הכל. עד כאן לשונו.

הלכה ז

ולמה משלם אדם שלשה דברים אלו על פי עצמו?

שהשבת והריפוי ממון הוא ולא קנס, שאם לא יתן לו הרי חסרו ממון שהוא מתרפא בו ובטל ממלאכתו. והבושת לא הגיעה לו אלא בשעה שהודה בפנינו שהוא חבל בו, שהנחבל שלא חבל בו [בפני] אדם אין לו בושת והודאתו בבית דין היא שביישה אותו.

[השגת הראב”ד]: שביישה אותו וכו'

אמר אברהם: סוף דבר דינא דגיתי הוא זה. עד כאן לשונו.

הלכה ח

נמצאת למד: שאין הפרש בבושת, בין בושת המגיע לו אם חבל בו בפני אחרים ובין בושת המגיע לו בעת שהודה בפני אחרים שחבל בו, לפיכך משלם אדם בושת על פי עצמו.

הלכה ט

אינו דומה מזיק חברו בגופו למזיק ממונו: שהמזיק ממון חברו כיון ששלם מה שהוא חייב לשלם נתכפר לו, אבל חובל בחברו אע"פ שנתן לו חמשה דברים אין מתכפר לו, ואפילו הקריב כל אילי נביות אין מתכפר לו ולא נמחל עונו עד שיבקש מן הנחבל וימחול לו.

הלכה י

ואסור לנחבל להיות אכזרי ולא ימחול לו, אין זו דרך זרע ישראל, אלא כיון שבקש ממנו החובל ונתחנן לו פעם ראשונה ושניה וידע שהוא שב מחטאו וניחם על רעתו ימחול לו. וכל הממהר למחול, הרי הוא משובח ורוח חכמים נוחה הימנו.

הלכה יא

ועוד יש הפרש בין נזקי גופו לנזקי ממונו, שהאומר לחברו סמא את עיני קטע את ידי על מנת שאתה פטור, הרי זה חייב בחמשה דברים, שהדבר ידוע שאין אדם רוצה בכך. אבל האומר לחברו: קרע את כסותי, שבר את כדי על מנת שאתה פטור, הרי זה פטור, ואם לא אמר לו: על מנת שאתה פטור, הרי זה חייב לשלם אף על פי שהרשהו להשחית.

הלכה יב

במה דברים אמורים?

כשבאו הכלים לידו תחילה בתורת שמירה, כגון שהיו שאולין או מופקדין אצלו ואמר לו: שבר וקרע, ועשה כן חייב לשלם עד שיאמר לו: על מנת שאתה פטור, אבל אם אמר לו: קח כלי זה ושברו, בגד זה וקרעו, ועשה כן, הרי זה פטור.

הלכה יג

האומר לחברו: שבר כליו של פלוני על מנת שאתה פטור, ועשה הרי זה חייב לשלם, וכאילו אמר לו: סמא עינו של פלוני על מנת שאתה פטור. ואע"פ שהעושה הוא חייב לשלם, הרי זה האומר לו שותפו בעון ורשע הוא, שהרי הכשיל עור וחיזק ידי עוברי עבירה.