הלכות חובל ומזיק פרק ז

הלכה א

המזיק ממון חברו היזק שאינו ניכר, הואיל ולא נשתנה הדבר ולא נפסדה צורתו הרי זה פטור מן התשלומין דין תורה, אבל מדברי סופרים אמרו: הואיל והפחית דמיהן הרי זה חייב ומשלם מה שהפחית מדמיהן.

הלכה ב

כיצד?

הרי שטימא אוכלין טהורים של חברו או שדמע לו פירות או עירב לו טיפת יין נסך בתוך יינו, שהרי אסר עליו הכל וכן כל כיוצא בזה, שמין מה שהפסיד ומשלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו כדרך כל המזיקין.

הלכה ג

ודבר זה קנס הוא שקנסוהו חכמים, כדי שלא יהיה כל אחד ואחד מן המשחיתים הולך ומטמא טהרותיו של חברו ואומר: פטור אני. לפיכך אם מת זה שהזיק היזק שאינו ניכר, אין גובין הנזק מנכסיו, שלא קנסו חכמים אלא זה שעבר והזיק, אבל היורש שלא עשה כלום לא קנסוהו. וכן המזיק היזק שאינו ניכר בשגגה או באונס פטור, שלא קנסו אלא המתכוין להזיק מדעתו.

הלכה ד

הכהנים שפגלו את הזבח במזיד חייבין לשלם, בשוגג פטורין. וכן העושה מלאכה בפרת חטאת ובמי חטאת, במזיד חייב לשלם, בשוגג פטור.

[השגת הראב”ד]: הכהנים שפגלו וכו'

אמר אברהם: במאי דאמר במזיד חייבים לשלם שיבוש הוא שאפילו עשה מעשה בגופן למאן דאמר היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק פטור מדיני אדם אפילו במזיד וקי"ל כוותיה וטעמא דמילתא משום דאין מתכוין להזיק אלא להנאתו הוא מתכוין משום הכי לא קנסו בו מזיד. עד כאן לשונו.

הלכה ה

הכניס פרה למרבק כדי שתינק ותדוש והסיח דעתו ממי חטאת, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.

הלכה ו

המנסך יין חברו לע"ז לא נאסר היין, שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו. ואם היה לו בו שותפות, או שהיה מומר שהרי הוא כגוי, או שהתרו בו וקבל ההתראה שהרי הוא מומר, הרי זה אוסר היין וחייב לשלם. והיאך יתחייב זה לשלם והרי הוא מתחייב בנפשו? מפני שמעת שהגביהו נתחייב לשלם ואינו מתחייב בנפשו עד שינסך.

[השגת הראב”ד]: לא נאסר היין וכו'

אמר אברהם: לצעורי קא מיכוין. עד כאן לשונו.

הלכה ז

כל הגורם להזיק ממון חברו חייב לשלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו כשאר המזיקין, אע"פ שאינו הוא המזיק זה הנזק עצמו באחרונה, הואיל והוא הגורם הראשון, חייב. כיצד?

הזורק כלי שלו מראש הגג על גבי כרים וכסתות, ובא אחר וקדם וסלק את הכרים מעל הארץ ונחבט הכלי בארץ ונשבר, חייב נזק שלם כאילו שברו בידו, שסלוק הכרים והכסתות גרם לו שישבר. וכן כל כיוצא בזה.

[השגת הראב”ד]: גרם לו שישבר וכו'

אמר אברהם: הרב פסק כן משום דדיינינן דינא דגרמי ואין הכל מודין לו לפי שלא עשה בכלי שום מעשה. עד כאן לשונו.[השגת הראב”ד]: וכן כל כיוצא בזה

אמר אברהם: לא ראיתי שיבוש כזה והזורק לעולם פטור דפסיקי גיריה והמסלק אם הוא כדברי הרב חייב ואם כדברי אחרים פטור כדכתיבנא. עד כאן לשונו.

הלכה ח

הזורק כלי של חברו מראש הגג על גבי כרים וכסתות של בעל הכלי, וקדם בעל הכלי והסיר הכרים הזורק חייב, שזריקתו הוא הגורם הראשון לשבירת הכלי. ואם קדם אחר וסלקן שניהן חייבין הזורק והמסלק, ששניהם גרמו לאבד ממונו של זה.

[השגת הראב”ד]: הזורק חייב וכו'

אמר אברהם: לא ראיתיו.

הלכה ט

וכן השורף שטרותיו של חברו, חייב לשלם כל החוב שהיה בשטר, שאע"פ שאין גוף השטר ממון הרי גרם לאבד הממון. ובלבד שיודה לו המזיק ששטר מקויים היה וכך וכך היה כתוב בו, ומחמת ששרפו הוא אינו יכול לגבות החוב אבל אם לא האמינו, אינו משלם לו אלא דמי הנייר בלבד.

הלכה י

וכן ראובן שהיה נושה בשמעון ומכר השטר ללוי, וחזר אחר שמכרו ומחלו לשמעון, הרי נפטר שמעון, כמו שיתבאר במקומו, ונתחייב ראובן לשלם ללוי כל מה שבשטר, שהרי גרם לו לאבד השטר והרי הוא כמו ששרפו. וכן אם מחלו יורש ראובן, משלם המוחל מן היפה שבנכסיו.

הלכה יא

וכן העושה עבדו אפותיקי וחזר ושחררו, חייב המשחרר לשלם לבעל החוב, שהרי הפקיע שעבודו וגרם לאבד ממונו. וכופין את בעל חוב גם הוא לשחרר העבד, כדי שלא יפגע בו ויאמר לו עבדי אתה. וכן הדוחף מטבע חברו, ונתגלגל וירד לים חייב לשלם. וכן הצורם אזן הפרה חייב לשלם, שהרי גרם לפחות דמיה, וכן המרקע דינרי חברו והעביר צורתן חייב לשלם משום גורם. וכן כל כיוצא באלו הדברים.

[השגת הראב”ד]: העושה עבדו אפותיקי וכו'

אמר אברהם: הרב אינו פוסק כן דרשב"ג הוא דאית ליה הכי ורבנן פליגי עליה וקי"ל כרבנן ולא דמי לשורף שטר חברו דהתם בחבריה קא עביד מעשה. עד כאן לשונו.

הלכה יב

הזורק כלי מראש הגג לארץ ולא היה תחתיו כלים, וקדם אחר ושברו במקל כשהוא באויר קודם שיגיע לארץ הרי זה האחר פטור, שלא שבר אלא כלי שסופו להשבר מיד בודאי ונמצא כשובר כלי שבור ואין זה כגורם. וכן כל כיוצא בזה פטור.

הלכה יג

שור שהיה עומד להריגה מפני שהוא מזיק את הבריות ואילן שהוא עומד לקציצה מפני שהוא מזיק את הרבים, וקדם אחד ושחט שור זה וקצץ אילן זה שלא מדעת הבעלים, חייב לשלם לבעלים כמו שיראו הדיינים, שהרי הפקיען מלעשות מצוה. ואם טען ואמר: אתה אמרת לי להרגו ולקצצו, הואיל והוא עומד לכך, הרי זה פטור.

הלכה יד

וכן מי ששחט חיה או עוף ובא אחר וכסה הדם שלא מדעת השוחט, חייב ליתן כמו שיראו הדיינים. ויש מי שהורה שהוא נותן קנס קצוב והוא עשרה זהובים. וכן הורו: שכל המונע הבעלים מעשות מצות עשה שהן ראויין לעשותה וקדם אחר ועשאה, משלם לבעלים עשרה זהובים.

הלכה טו

שמין למזיק בידו כדרך ששמין לו אם הזיק ממונו. כיצד?

הרי שהרג בהמת חברו או שבר כליו, שמין כמה היתה הבהמה שוה וכמה הנבילה שוה, וכמה היה הכלי שוה והוא שלם וכמה שוה עתה. ומשלם הפחת לניזק עם הנבילה או הכלי השבור, כדרך שביארנו בשורו שהזיק, שדין אחד הוא. דרך ענבים של חברו שמין לו היזקו. וכן כל כיוצא בזה.

הלכה טז

כשגובין הפחת מן המזיק, גובין מן המטלטלין שלו, אם אין לו מטלטלין גובין מן היפה שבנכסיו. וכן האונס והמפתה והמוציא שם רע, כולן מן היפה שבנכסיו גובין מהן.

הלכה יז

כל המזיק ממון חברו ואינו יודע מה הזיק, הרי הניזק נשבע בתקנת חכמים ונוטל כמו שיטעון הנגזל, והוא שיטעון דברים שהוא אמוד בהן, כמו שביארנו בנגזל.

הלכה יח

כיצד?

לקח כיס חברו והשליכו לים או לאש, או שמסרו ביד אנס ואבד. בעל הכיס אומר: זהובים היה מלא והמזיק אומר: איני יודע מה היה בו שמא עפר או תבן היה מלא, הרי הניזק נשבע בנקיטת חפץ ונוטל, והוא שיטעון דברים שהוא אמוד בהן או אמוד להפקידן אצלו ודרכן להניחן בכיס וכיוצא בו. אבל אם אין דרכן להניחן בכלי זה, הוא פשע בעצמו. כיצד? הרי שחטף חמת או סל מלאים ומחופים והשליכם לים או שרפן וטען הניזק שמרגליות היו בתוכן, אינו נאמן ואין משביעין אותו על כך, שאין דרך בני אדם להניח מרגליות בסלים ובחמתות. ואם תפש אין מוציאין מידו, אלא נשבע שמרגליות היו בה ונוטל ממה שיש אצלו. וכן כל כיוצא בזה.

הלכה יט

ידע המזיק שהכיס היה בו זהובים אבל אינו יודע כמה היו, והניזק אומר: אלף היו, נוטל אלף בלא שבועה, ואינו יכול להשבע, כמו שיתבאר בענין הפקדון.

[השגת הראב”ד]: ידע המזיק וכו'

אמר אברהם: בענין הפקדון עיינתי ומה שאמר שם אינו מחוור אלא ה"ז כאותו מעשה של שק צרור שהוא מביא לשם שנשבע ונוטל וההפרש שהוא כותב שם בין ענין זה לענין שק צרור אינו כלום דנהי דסיגין ומטכסין הוו כחטים ושעורים אבל שק ומטכסין טענו מיהא והודה לו בשק ואמר איני יודע במטכסין להוי כמודה במקצת ואיני יודע במקצת ויטול בלא שבועה אלא טעמא אחרינא אית לן בה ובין הכא ובין התם ישבע ויטול כמעשה דשק צרור. עד כאן לשונו.