הלכות חובל ומזיק פרק ח

הלכה א

המוסר ממון חברו ביד אנס חייב לשלם מן היפה שבנכסיו, ואם מת גובין מיורשיו כשאר כל המזיקין. בין שהיה האנס גוי בין שהיה ישראל, הרי זה המוסר חייב לשלם כל מה שלקח האנס, אע"פ שלא נשא המוסר ולא נתן בידו אלא הרגיל בלבד.

הלכה ב

במה דברים אמורים?

כשהראה המוסר מעצמו אבל אם אנסוהו גויים או ישראל אנס להראות והראה, הרי זה פטור מן התשלומין. ואם נשא ונתן ביד אע"פ שהוא אנוס חייב לשלם. המציל עצמו בממון חברו, חייב לשלם.

הלכה ג

כיצד?

הרי שגזר המלך להביא לו יין או תבן וכיוצא בדברים אלו, ועמד מוסר ואמר: הרי יש לפלוני אוצר יין או תבן במקום פלוני והלכו ולקחוה חייב לשלם. אנסו המלך למוסר זה עד שיראה לו אוצרות יין או תבן, או עד שיראה לו ממון פלוני שהוא בורח מלפניו והראה לו מפני האונס, הרי זה פטור, שאם לא יראה לו יכהו או ימיתהו.

הלכה ד

נשא ממון חברו בידו ונתנו לאנס, חייב לשלם מכל מקום, אע"פ שהמלך אנסו להביא. במה דברים אמורים שאם אנסו להביא והביא חייב?

בשלא הגיע הממון לרשות האנס, אבל אנס שאנס ישראל עד שהראהו ועמד האנס על הממון ונעשה ברשותו, ואנס את ישראל עד שהוליכו לו למקום אחר, ואפילו הוליכו זה המוסר שהראהו, הרי זה פטור מלשלם, שכיון שעמד האנס בצד האוצר כבר אבד כל מה שיש בו וכאילו נשרף.

[השגת הראב”ד]: אנסו להביא וכו'

אמר אברהם: גם בזה ע"ד הרב הוא הולך ואין הגאון מודה לו וכך הדין שאין לך דבר עומד בפני פיקוח נפש ומאין מתחייב לו שימות בשביל ממון חברו הואיל וייחדו לו בפירוש וכבר הרחבנו בדברים האלו בפירוש ב"ק. עד כאן לשונו.

הלכה ה

בעלי דין שהיתה ביניהם מריבה על קרקע או על מטלטלין, זה אומר שלי וזה אומר שלי, ועמד אחד מהן ומסרה ביד גוי, מנדין אותו שיחזיר הדבר לכמות שהיה ויסלק יד האנס מביניהם ויעשו דין בישראל.

הלכה ו

מי שנתפש על חברו ולקחו גוי ממון ממנו בגלל חברו, אין חברו חייב לשלם. אין לך מי שנתפש על חברו ויהיה חברו חייב לשלם לו חוץ מן הנתפש מפני המס הקצוב על כל איש ואיש בכל שנה, או הנתפש על התשורה שנותן כל איש ואיש למלך בעברו עליהם הוא או חיילותיו, הרי זה חייב לשלם לו, והוא שיקחו ממנו בפירוש בגלל פלוני בפני עדים.

הלכה ז

מי שיש עליו עדים שמסר ממון חברו, כגון שהראה מעצמו או שנאנס ונשא ונתן. ולא ידעו העדים כמה הפסידו במסירתו, והנמסר אומר: כך וכך הפסידני, והמוסר כופר במה שטענו, אם תפש הנמסר אין מוציאין מידו, אלא נשבע בנקיטת חפץ וזוכה במה שתפש, ואם לא תפש אין מוציאין מן המוסר אלא בראיה ברורה.

הלכה ח

אין משביעין את המוסר שהראה מעצמו לא שבועה חמורה ולא שבועת היסת, מפני שהוא רשע ואין לך פסול יתר מזה. אבל המוסר שאנסוהו להראות או להביא ונשא ונתן ביד, אע"פ שהוא חייב לשלם, אינו רשע אלא בן תשלומין הוא בלבד ומשביעין אותו כשאר הכשרין.

הלכה ט

אסור למסור ישראל ביד גוי בין בגופו בין בממונו, ואפילו היה רשע ובעל עבירות ואפילו היה מיצר לו ומצערו, וכל המוסרו ביד גוי בין בגופו בין בממונו, אין לו חלק לעולם הבא.

הלכה י

מותר להרוג המוסר בכל מקום ואפילו בזמן הזה שאין דנין דיני נפשות. ומותר להרגו קודם שימסור, אלא כשאמר הריני מוסר פלוני בגופו או בממונו ואפילו ממון קל, הרי התיר עצמו למיתה. ומתרין בו ואומרין לו: אל תמסור! אם העיז פניו ואמר לא כי אלא אמסרנו, מצוה להרגו וכל הקודם להרגו זכה.

הלכה יא

עשה המוסר אשר זמם ומסר, יראה לי: שאסור להרגו, אלא אם כן הוחזק למסור הרי זה יהרג שמא ימסור אחרים. ומעשים בכל זמן בערי המערב להרוג המוסרים שהוחזקו למסור ממון בני אדם ולמסור המוסרים ביד הגויים לענשם ולהכותם ולאסרם כפי רשעם. וכן כל המיצר לציבור ומצערן מותר למסרו ביד הגויים להכותו ולאסרו ולקנסו אבל מפני צער יחיד אסור לאוסרו. ואסור לאבד ממונו של מוסר ואע"פ שמותר לענשו, שהרי ממונו ליורשיו.

הלכה יב

רודף שהיה רודף אחר חברו להרגו או לדבר עבירה ושבר את הכלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור מן התשלומין, מפני שהוא מתחייב בנפשו, שכיון שרדף התיר עצמו למיתה.

הלכה יג

נרדף ששבר כלים של רודף פטור, לא יהא ממונו חביב מגופו, ואם שבר כלים אחרים חייב, שהמציל עצמו בממון חברו חייב.

הלכה יד

מי שרדף אחר הרודף להושיע הנרדף ושבר את הכלים בין של רודף בין של כל אדם פטור, ולא מן הדין אלא תקנה היא שלא ימנע מלהציל או יתמהמה ויעיין בעת שירדוף.

הלכה טו

ספינה שחשבה להשבר מכובד המשוי, ועמד אחד מהן והקל ממשאה והשליך בים פטור, שהמשא שבה כמו רודף אחריהם להרגם ומצוה רבה עשה שהשליך והושיעם.

[השגת הראב”ד]: ספינה שחשבה וכו'

אמר אברהם: אין כאן לא מלח ולא תבלין שאין כאן דין רודף כלל ואין זה דומה למעשה דחמרא דפרק הגוזל ודין זה שהטיל איש אחד מחשבין על כולם כדאיתא בגמרא עכ"ל

בריך רחמנא דסייען.