הלכות נזקי ממון פרק י

הלכה א

שור שהמית את האדם בכל מקום, בין גדול בין קטן בין עבד בין בן חורין, אחד תם ואחד מועד, הרי זה נסקל, ואם המית את הגוי פטור כדיניהם.

הלכה ב

אחד השור ואחד שאר בהמה חיה ועוף שהמיתו הרי אלו נסקלין, מה בין תם שהרג את האדם למועד שהרג את האדם?

שהתם פטור מן הכופר והמועד חייב בכופר ובלבד שיהיה מועד להרוג.

הלכה ג

והואיל וכל בהמה חיה ועוף שהרגו את האדם נסקלין, היאך ימצא מועד להרוג עד שישלמו בעליו את הכופר?

כגון שהרג שלשה גויים ואחר כך הרג ישראל, שהמועד לגוי הרי זה מועד לישראל, או שהרג שלשה ישראל טרפה ואחר כך הרג שלם, או שהרג וברח וברביעי נתפס, שאין הבעלים חייבין בכופר עד שיסקל השור. וכן אם סכן שלשה בני אדם כאחד, או הרג שלש בהמות, הרי זה מועד להריגה ובעלים משלמין את הכופר. וכן אם הכירו העדים את בעל השור ולא הכירו את השור בפעם ראשונה ושנייה ושלישית, וברביעית ראו שורו שהרג ולא היו יודעין אם זה הוא השור שהרג בשלש פעמים הראשונות או אחר היה. הואיל והועדו הבעלים שיש להם בבקרם שור שהרג שלשה פעמים, היה להם לשמור כל בהמתם, ומאחר שלא שמרו משלמין את הכופר.

הלכה ד

זה שכתוב בתורה: וגם בעליו יומת, מפי השמועה למדו שחיוב מיתה זו בידי שמים, ואם נתן כופר הנהרג מתכפר לו. ואע"פ שהכופר כפרה ממשכנין מי שנתחייב בכופר בעל כרחו.

הלכה ה

ושור של שני שותפין שהרג, כל אחד מהם משלם כופר, שלם שהרי כל אחד מהן צריך כפרה גמורה.

הלכה ו

אין גומרין דינו של שור אלא בפני בעליו אם היו לו בעלים, אבל אם לא היו לו בעלים, כגון שור המדבר ושור ההקדש ושור של גר שמת ואין לו יורשין אם המית, הרי זה נסקל וגומרין דינו אע"פ שאין לו בעלים. וכן שור האשה ושור היתומים ושור האפוטרופסים שהמיתו נסקלין. ואין האפוטרופסים משלמין את הכופר, שהכופר כפרה הוא ואין הקטנים או החרשים והשוטים בני חיוב כדי שיהיו צריכין כפרה.

הלכה ז

שור שהוא טרפה שהרג את הנפש או שהיה השור של אדם טרפה אינו נסקל, שנאמר: וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור, וכיון שבעליו כמת הם חשובים ואין צריכין מיתה, הרי זה פטור.

[השגת הראב”ד]: שור שהוא טרפה וכו'

אמר אברהם: ואם בפני ב"ד הרג נהרג משום ובערת הרע. עד כאן לשונו.

הלכה ח

המשסה כלב בחברו והרגו אין הכלב נסקל, וכן אם גירה בו בהמה או חיה והרגוהו, אבל אם שסה בו נחש ואפילו השיכו בו והרגו, הנחש נסקל, שארס הנחש שממית מעצמו מקיאו. לפיכך זה האדם שהשיך בו נחש פטור ממיתת בית דין.

הלכה ט

אין הבהמה נסקלת אם המיתה עד שנתכוונה להזיק למי שהיא חייבת עליו סקילה. אבל שור שהיה מתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם, נתכוון לגוי והרג לישראל, נתכוון לנפלים והרג בן קיימא, פטור מן המיתה. ואם היה מועד, הבעלים חייבין בכופר או בקנס אם המית עבד, ואע"פ שהרג בלא כוונה הואיל והוא מועד לזה.

הלכה י

היה מועד ליפול על בני האדם בבורות וראה ירק בבור ונפל לבור בשביל הירק והיה שם אדם ומת, או שהיה מועד להתחכך בכתלים ולהפיל על בני אדם ונתחכך בכותל להנאתו ונפל על האדם ומת מחמת חכוכו, השור פטור ממיתה לפי שלא נתכוון להמית, והבעלים חייבין בכופר, שהרי זה מועד ליפול בבורות על בני אדם או להפיל עליהן הכתלים. והיאך יודע שנתחכך להנאתו?

כשנתחכך לאחר שהפיל והמית.

הלכה יא

אין הבעלים משלמין את הכופר עד שתמית בהמתן חוץ מרשותן. אבל אם המית ברשות המזיק, אע"פ שהוא בסקילה הבעלים פטורין מן הכופר. כיצד?

הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשותו ואפילו נכנס לתבוע שכרו או חובו ממנו ונגחו שורו של בעל הבית ומת, השור בסקילה והבעלים פטורין מן הכופר, שהרי אין לו רשות להכנס לרשותו של זה שלא מדעתו.

הלכה יב

עמד בפתח וקרא לבעל הבית ואמר לו: הן, ונכנס ונגחו שורו של בעל הבית, הרי הבעלים פטורין, שאין משמע הן אלא עמוד במקומך עד שאדבר עמך.

הלכה יג

בהמה שנכנסה לחצר הניזק ודרסה על גבי תינוק דרך הלוכה והרגתהו, הבעלים משלמין את הכופר שהרגל מועדת להזיק בדרך הלוכה וברשות הניזק חייב אף על השן ועל הרגל, כמו שביארנו. נמצאת למד: שהמועד שהמית בכוונה נסקל, והבעלים חייבין בכופר. ואם המית שלא בכוונה, פטור מן המיתה והבעלים חייבין בכופר. ותם שהמית בלא כוונה, פטור מן המיתה ומן הכופר, ואם נתכוון להמית, נסקל והבעלים פטורין מן הכופר, וכן מקנס של עבד.

הלכה יד

נראה לי: שאע"פ שהתם שהמית בכוונה עבד או שפחה, פטור מן הקנס שהוא שלשים סלע הקצוב בתורה, אם המית שלא בכוונה, משלם חצי דמי העבד או חצי דמי השפחה מגופו, כאילו המית שור חברו או חמורו.

[השגת הראב”ד]: נ"ל וכו'

אמר אברהם: הסברא הזו אינה מחוורת שהרי ע"פ עצמו דאמר רבא דלא משלם כופר בבן חורין אפ"ה משלם דמים ולגבי עבד דמים נמי לא משלם שלא בכוונה ואי בבן חורין לא משלם חצי דמים גבי עבד אמאי משלם חצי דמים אלא מסתברא בין בבן חורין בין בעבד דמיו משלם בין ע"פ עצמו בין שלא בכוונה.