הלכות נזקי ממון פרק יא

הלכה א

כמה הוא הכופר?

כמו שראו הדיינין שהוא דמי הנהרג, הכל לפי שוויו של נהרג, שנאמר: ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו. וכופר העבדים, בין גדולים בין קטנים בין זכרים בין נקבות הוא הקנס הקצוב בתורה: שלשים סלע כסף יפה בין שהיה העבד שוה מאה מנה בין שאינו שוה אלא דינר. וכל המעוכב גט שחרור, אין לו קנס, הואיל ואין לו אדון, שהרי יצא לחירות.

הלכה ב

למי נותנין הכופר?

ליורשי הנהרג, ואם המית אשה, הכופר ליורשיה מאביה ואינו לבעל. המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין, נותן חצי קנס לרבו והחצי האחר ראוי ליתן ואין מי יקחנו.

הלכה ג

שור שנגח את האשה ויצאו ילדיה, אע"פ שהוא מועד ליגח הבעלים פטורין מדמי ולדות, שלא חייבה תורה בדמי ולדות אלא לאדם.

הלכה ד

נגח שפחה ויצאו ילדיה, משלם דמי ולדות שזה כמי שנגח חמור מעוברת, ואם היה תם, משלם חצי דמי ולדות מגופו.

הלכה ה

כיצד שמין אותה?

אומדין כמה היתה שוה שפחה זו כשהיתה מעוברת וכמה היא שוה עתה, ונותן לבעליה הפחת או חציו, ואם המית את השפחה, משלם הכופר הקצוב בתורה בלבד, כמו שבארנו.

הלכה ו

שור שנתכוון לבהמה ונגח את האדם, אע"פ שאם המיתו פטור, כמו שבארנו, אם חבל בו, חייב בנזק ואם תם הוא, משלם חצי נזק מגופו, ואם מועד, נזק שלם.

הלכה ז

שור תם שהמית והזיק, דנין אותו דיני נפשות ואין דנין אותו דיני ממונות, ומועד שהמית והזיק דנין אותו דיני ממונות וחוזרין ודנין אותו דיני נפשות. קדמו ודנוהו דיני נפשות תחלה חוזרין ודנין אותו דיני ממונות.

הלכה ח

ומהיכן משתלם?

מן השבח שהשביח ברדייתו אחר שנגמר דינו. שכיון שנגמר דינו לסקילה אין לו בעלים שיתחייבו בנזקיו. דנוהו דיני נפשות וברח, אין דנין אותו דיני ממונות.

[השגת הראב”ד]: ומהיכן משלם וכו'

אמר אברהם: זו הסוגיא אינה מסכמת עם הגמ' והיא עצמה שבוש דאיהו סבר שאין חוששין במיתת השור משום עינוי הדין וא"כ תם שהמית והזיק נדייניה דיני נפשות והדר נדייניה דיני ממונות מאי אמרת רדייא עליה דמרא היא והא כיון דדנוהו דיני נפשות שוב אין לבעליו רשות בו ועוד דאמרי' בגמרא דקבול סהדי וברח ומה לנו אם ברח השור או לא ברח אלא ודאי כשברחו הבעלים כמו שאנו מפרשים והכל בענין אחד וחוששין לעינוי הדין. עד כאן לשונו.

הלכה ט

שור שהמית את האדם והקדישו בעליו אינו קדוש. וכן אם הפקירו אינו מופקר. מכרו אינו מכור, החזירו שומר לבעליו אינה חזרה. שחטו בשרו אסור בהנאה. במה דברים אמורים? אחר שנגמר דינו לסקילה, אבל עד שלא נגמר דינו לסקילה, אם הקדישו מוקדש, ואם הפקירו הרי הוא מופקר, מכרו, הרי זה מכור. החזירו שומר לבעליו, הרי זה מוחזר. ואם קדם ושחטו הרי זה מותר באכילה.

הלכה י

שור שלא נגמר דינו שנתערב בשוורים אחרים, כולן פטורין, לפי שאין גומרין דינו של שור אלא בפני השור כדין האדם. נגמר דינו ואחר כך נתערב באחרים אפילו באלף, כולן נסקלין ונקברין ואסורין בהנאה כדין בהמה נסקלת.

הלכה יא

פרה מעוברת שהמיתה את האדם וכן כל בהמה מעוברת שנעבדה בה עבירה, הרי עוברה כמוה: היא ועוברה נגחה, היא ועוברה נרבעה.

הלכה יב

נגחה והמיתה ואחר כך נתעברה, אם עד שלא נגמר דינה נתעברה וילדה קודם גמר דין ולדה מותר. ואם ילדה אחר גמר דין ולדה אסור, שהעובר ירך אמו הוא. ואם נתערב ולד זה באחרים כונסין את כלם בכיפה עד שימותו שם.

הלכה יג

שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה, שהרי משנגמר דינו הפקירוהו בעליו ואם העידו שבעליו רבעוהו והזים את העדים, הרי השור לבעליו והקודם ומשכו לא זכה בו, שכיון שהבעל יודע בעצמו שלא חטא ושאלו עדי שקר הם והרי הוא מיחל להזימם, לא הפקיר.