הלכות נזקי ממון פרק ב

הלכה א

אחד אבות נזיקין ואחד התולדות, אם היה האב מועד, תולדתיו מועדות, ואם היה תם תולדתיו כמוהו. וכל אבות נזיקין וכל תולדותיהן מועדין הן מתחלתן, חוץ מקרן ותולדותיו שהן תמים בתחלה עד שיועדו כמו שביארנו.

[השגת הראב”ד]: תולדתיו כמוהו

אמר אברהם: הא לא מיחוור דהא אפילו מקרן לקרן אמרו מועד לקרן ימין אינו מועד לקרן שמאל כ"ש לביעוט רגל או לנשיכת שן והוא עצמו לא כתב כן למעלה ואולי כך ר"ל תולדותיהן כיוצא בהן כמו שהיא מועדת מתחילתה לאכילת פירות כך היא מועדת להתחכך בכותל להנאתה וכן כולן. עד כאן לשונו.

הלכה ב

כל תולדה כאב שלה, חוץ מצרורות המנתזין מתחת רגלי הבהמה בשעת הילוכה. שאע"פ שתולדת הרגל הן ופטור עליהן ברשות הרבים כרגל, ואם הזיקו ברשות הניזק משלם מן היפה שבנכסיו כרגל שהוא אב, אע"פ כן אינו משלם אלא חצי נזק.

הלכה ג

כיצד?

בהמה שנכנסה לחצר הניזק והלכה והיו צרורות מנתזין מתחת רגליה ושברו את הכלים, משלם חצי נזק מן היפה שבנכסיו. ודבר זה הלכה מפי הקבלה היא.

הלכה ד

וכן אם היתה מהלכת ברשות הרבים ונתזו צרורות מתחת רגליה לרשות הניזק ושברו את הכלים, משלם חצי נזק. דרסה על הכלי ברשות הניזק ושברתו ונפל על כלי אחר ושברו, על הראשון משלם נזק שלם ועל האחרון חצי נזק.

הלכה ה

היתה מהלכת ברשות הרבים ובעטה והתיזה צרורות והזיקו ברשות הרבים פטור. ואם תפש הניזק רביע נזק, אין מוציאין מידו, שהדבר ספק הוא: שמא שינוי הוא ואינו תולדת רגל, שהרי בעטה.

[השגת הראב”ד]: היתה מהלכת בר"ה וכו'

כתב הראב"ד ז"ל זו טעות היא כי בודאי הביעוט שינוי הוא דאי לא שינוי בצרורות לרביע נזק היכי משכחת לה ובעיא דרבי ירמיה מר' זירא לאו בביעוט הוא אלא בצרורות כי אורחייהו וקא מיבעי ליה אם הוא חייב בר"ה הואיל וחצי נזק הוא כקרן או פטור דכי אורחיה הוא כרגל ופשט ליה כהלכתא דפטור ולדידיה נמי דגריס ביעטה הא פשוט ליה דתולדה דרגל הוא. עד כאן לשונו.

הלכה ו

בעטה בארץ ברשות הניזק והתיזה צרורות מחמת הבעיטה והזיקו שם, חייב לשלם רביע נזק, שזה שינוי הוא בהתזת הצרורות, ואם תפש הניזק חצי נזק, אין מוציאין מידו. ואפילו היתה מהלכת במקום שאי אפשר לה שלא תתיז ובעטה והתיזה, משלם רביע נזק, ואם תפש הניזק חצי נזק, אין מוציאין מידו.

הלכה ז

כל המשלם נזק שלם, הרי התשלומין ממון שהוא חייב לשלמו כמי שלוה מחברו שהוא חייב לשלם. וכל המשלם חצי נזק, הרי התשלומין קנס חוץ מחצי נזק של צרורות שהוא הלכה, כמו שביארנו.

הלכה ח

זה הכלל: כל המשלם מה שהזיק, הרי זה ממון. וכל המשלם יתר או פחות, כגון תשלומי כפל או חצי נזק, הרי היתר על הקרן או הפחות קנס. ואין חייבין קנס אלא ע"פ עדים, אבל המודה בכל קנס מן הקנסות פטור.

הלכה ט

תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו, אם היו בתוכו תבלין וכיוצא בהן שהושיט ראשו כדי לאכלן, על התבלין משלם נזק שלם ועל הכלי משלם חצי נזק כחצי נזק צרורות, שכך הוא דרכו. ואם היה הכלי ריקן, הרי זה משונה ומשלם חצי נזק ככל הקנסות.

[השגת הראב”ד]: תרנגול שהושיט ראשו וכו'

כתב הראב"ד ז"ל זה טעות הוא דהא צרורות ע"י שינוי הוא ובעיא היא אם יש שינוי לרביע נזק או לא. עד כאן לשונו.

הלכה י

וכן סוס שצנף וחמור שנער ושבר את הכלים, משלם חצי נזק. התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר. היה חוט או רצועה קשור ברגליהן ונסתבך כלי באותו החוט ונתגלגל ונשבר, משלם חצי נזק. במה דברים אמורים?

כשקשרו אדם אבל אם נקשר על רגליהן מאליו, בעל התרנגולין פטור. ואם היו לחוט בעלים ולא היה החוט הפקר, בעל החוט חייב חצי נזק, שהרי הוא כבור המתגלגל.

הלכה יא

הצניע בעל החוט את החוט והתרנגולים דרסו עליו והוציאוהו ונקשר ברגליהן ושברו בו את הכלים, אף בעל החוט פטור, שהרי אנוס הוא.

[השגת הראב”ד]: שהרי אנוס הוא

כתב הראב"ד ז"ל דבר זה איני יודע מהו דהא קשרו אדם דקאמר ודאי בעל התרנגול הוא והא דקאמר חצי נזק משום דס"ל כרבה דמסופק ליה דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר צרורות הוו או גופיה דחוט הקשור בו והרי הוא כשליף שעליה מעתה כשנתקשר החוט מאליו ונסתבך בו הכלי ונתגלגל ונשבר אמאי פטור מ"מ צרורות דתרנגול הוא ואפילו בחוט של הפקר חייב. ומ"ש עוד שאם היו לחוט בעלים בעל החוט משלם חצי נזק שלא מצינו בבור חצי נזק לאו מילתא היא דאי בתר דנייח אזיק בעל החוט נזק שלם הוא דמשלם בורו הוא ובעל תרנגול פטור הוא איש בור ולא שור בור ואם ע"י גלגול נשבר בעל החוט פטור דלאו בור הוא אלא צרורות דתרנגול הוא וכחו הוא. ומ"ש אף בעל החוט פטור אנוס הוא דמשמע הוא הדין לתרנגול הא לא מתוקמא אלא בשברו בתר דנייח ומשום דלאו שור בור דאי בהדי דאזיל בעל התרנגול אמאי פטור. עד כאן לשונו.

הלכה יב

תרנגולין שהיו מפריחין ממקום למקום ושברו את הכלים, אם בכנפיהם שברו, משלם נזק שלם. ואם ברוח שבכנפיהם, משלם חצי נזק.

הלכה יג

היו מהדסין על גבי עיסה או על גבי פירות וטנפו או נקרו, משלמין נזק שלם. הזיקו בעפר או בצרורות שהעלו בכנפיהן או ברגליהן, משלמין חצי נזק.

הלכה יד

היו מחטטין בחבל דלי ונפסק החבל ונשבר הדלי, משלמין נזק שלם, והוא שנתגלגל הדלי מחמתן עד שנפל ונשבר. ואם היה על החבל אוכל ובעת אכילתן פסקוהו, משלם גם על החבל נזק שלם.

[השגת הראב”ד]: היו מחטטין וכו'

כתב הראב"ד ז"ל לא נהיר ולא צהיר ולא בהיר דהא דמקשינן בגמרא והא חבל משונה הוא אגופה דברייתא קא מקשי. עד כאן לשונו.

הלכה טו

הכלב והגדי שקפצו מראש הגג מלמעלה למטה ושברו את הכלים, משלמין נזק שלם, מפני שמועדים הן לדבר זה. וכן אם נפלו והזיקו שעלייתן לראש הגג פשיעה. ואע"פ שנפילתן אונס, כל שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב.

הלכה טז

קפצו ממטה למעלה, משלמין חצי נזק, והוא שנתלש הגדי ונסרך וקפץ הכלב, אבל נסרך הכלב ודלג הגדי, בין מלמעלה למטה בין ממטה למעלה, חייבין נזק שלם. וכן תרנגול שדלג בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה, משלם נזק שלם.

הלכה יז

כלב שנטל את החררה והלך לו לגדיש: אם הניחה בגדיש ואכל את החררה והדליק את הגדיש, על החררה ועל מקום החררה משלם נזק שלם, ועל שאר הגדיש חצי נזק. ואם היה מגרר את החררה על הגדיש והולך ושורף, משלם על החררה נזק שלם, ועל מקום הגחלת חצי נזק, ועל שאר הגדיש פטור.

[השגת הראב”ד]: כלב שנטל וכו'

כתב הראב"ד ז"ל ליתא דצרורות ע"י שינוי מרביע נזק מיהא לא מיפטר. עד כאן לשונו.

הלכה יח

במה דברים אמורים?

בששמר בעל הגחלת את אשו וסתם הדלת ובא הכלב וחתר ונטל את החררה מעל האש, אבל אם לא שמר אשו בעל האש חייב על שריפת הגדיש ובעל הכלב חייב על אכילת החררה ועל מקומה.

[השגת הראב”ד]: בד"א כששמר וכו'

כתב הראב"ד ז"ל בעל האש נמי חייב, עד כאן לשונו.

הלכה יט

המשסה כלבו של חברו בחברו, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ובעל הכלב חייב חצי נזק, שכיון שהוא יודע שאם שסה את כלבו להזיק נושך, לא היה לו להניחו. ואם שסהו בעצמו, בעל הכלב פטור, שכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור.

[השגת הראב”ד]: ובעל הכלב וכו'

אמר אברהם: ואם מועד הוא נזק שלם משלם, עכ"ל

הלכה כ

שתי פרות ברשות הרבים אחת רבוצה ואחת מהלכת, ובעטה מהלכת ברבוצה חייב חצי נזק, שאע"פ שדרכה להלך עליה, אין דרכה לבעט בה.