הלכות נזקי ממון פרק ג

הלכה א

הבהמה מועדת לאכול פירות או ירקות וכיוצא בהן. לפיכך אם נכנסה לרשות הניזק ואכלה דברים שדרכה לאכלם, משלם נזק שלם, שנאמר: ובער בשדה אחר מיטב שדהו וגו'. ואם אכלתם ברשות הרבים פטור. ואם נהנית משלם מה שנהנית, לא מה שהזיקה.

הלכה ב

כיצד?

נכנסה לרשות הניזק ואכלה שומשמין או לוט וכיוצא בהם בשוה דינר, משלם דינר. ואם אכלתן ברשות הרבים ונהנית, רואין אותן כאילו הן שעורים או עמיר ומשלם דמי עמיר או דמי שעורים בזול.

הלכה ג

אכלה אוכלים הרעים לה, כגון שאכלה חיטין הואיל ולא נהנית פטור. אכלה אוכלין שאין דרכה לאכלן, כגון שאכלה כסות או כלים בין ברשות הניזק בין ברשות הרבים, משלם חצי נזק, שזה שינוי הוא ודרך בני אדם להניח כליהם וכסותן ברשות הרבים עד שינוחו מעט.

הלכה ד

בהמה שהיתה עומדת ברשות הניזק ותלשה פירות מרשות הרבים ואכלתן ברשות הניזק, הרי הדבר ספק, לפיכך אינה משלמת אלא מה שנהנית. ואם תפש הניזק כמה שהזיקה, אין מוציאין מידו, שהרי ברשותו אכלה.

[השגת הראב”ד]: ואם תפס וכו'

אמר אברהם: נראה דהכי גריס לה למילתא מתגלגל מהו היכי דמי דקיימא ברה"י וקא מתגלגל ואתי מר"ה לרה"י והיא מיושרת מן הגירסא שלנו. עד כאן לשונו.

הלכה ה

כלב שנכנס לחצר ונטל פת או בשר והוציאן לרשות הרבים או לחצר אחרת ואכלן שם, מה שנהנה משלם. אכלם בשדה של בעל החצר, משלם נזק שלם כאילו אכלן בתוך החצר, שהרי ברשות הניזק אכל. וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ו

בהמה שאכלה אוכלין שאין דרכה לאכלן אבל אוכלתן ע"י הדחק, כגון פרה שאכלה שעורים, וחמור שאכל כרשינים או דגים, וחזיר שאכל חתיכת בשר, וכלב שלקק את השמן, וחתול שאכל תמרים וכן כל כיוצא באלו: אם אכלה ברשות הניזק, משלם נזק שלם, וברשות הרבים פטור. ואם נהנית, משלם מה שנהנית.

הלכה ז

חיה שנכנסה לרשות הניזק וטרפה ואכלה בהמה או בשר, משלם נזק שלם, שזה הוא דרכה אבל כלב שאכל כבשים קטנים, או חתול שאכל תרנגולים גדולים, הרי זה שינוי ומשלם חצי נזק.

הלכה ח

סל שיש בו לחם ונכנס חמור ושבר הסל ואכל הלחם, משלם על הסל ועל הלחם נזק שלם, שזה הוא דרכו. וכן שעיר עזים שראה לפת וכיוצא בו על פי החבית ונסתבך בחבית ואכל את הלפת ושבר את החבית, משלם על שניהן נזק שלם, כשם שדרכו לאכול כך דרכו להתלות בכלים ולעלות כדי לאכול. וכן כל כיוצא בזה. אבל אם נכנס החמור ואכל את הלחם ואחר כך שבר את הסל, על הלחם משלם נזק שלם ועל הסל חצי נזק. וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ט

בהמה שאכלה מתוך הרחבה, בין דרך הליכתה בין שעמדה ואכלה משלם מה שנהנית, ואפילו חזרה על צדי הרחבה ואכלה מהן. אבל אם הניחה את הרחבה והלכה ועמדה בצדי הרחבה ואכלה, משלם מה שהזיקה. אכלה מפתח החנות משלם מה שנהנית, מתוך החנות משלם מה שהזיקה.

הלכה י

היתה מהלכת ברשות הרבים ופשטה צוארה ואכלה מעל גבי חברתה ואפילו עמדה, משלם מה שנהנית, שכן דרך הבהמות לאכול זו מעל גבי זו. ואם קפצה ואכלה על גבי חברתה, משלם מה שהזיקה, שגבי חברתה כחצר הניזק הוא חשוב.

הלכה יא

בהמה שהוחלקה באבן או במימי רגליה ונפלה לגנה ונחבטה על גבי פירות וירקות או שאכלה, משלם מה שנהנית. אפילו הלכה מערוגה לערוגה, ואפילו נשארה שם כל היום כולו, אינו משלם אלא מה שנהנית. ומה הנאה יש לה בחביטה?

שהרי מצאה מקום רך ולא נתרסקו איבריה. אבל אם ירדה כדרכה ואכלה משלם מה שהזיקה, ואפילו טנפה פירות במי לידה, משלם מה שהזיקה, מפני שתחילתו בפשיעה. וכן אם דחפתה חברתה ונפלה, משלם מה שהזיקה, מפני שהיה לו להעבירן אחת אחת כדי שלא ידחפו זו את זו.

הלכה יב

הוחלקה ונפלה ויצאת וחזרה לגינה, אע"פ שחזרה שלא לדעת הבעלים משלם מה שהזיקה, מפני שהיה לו לשמרה שלא תחזור. שהדבר ידוע, שכיון שידעה דרך הגינה הרי היא חוזרת מאליה.

[השגת הראב”ד]: הוחלקה ונפלה וכו'

אמר אברהם: האי פירושא לא נהיר אלא הכי פירושו שאפילו נעל בפניה כראוי ויצתה ולא ידע היכן הלכה חייב איבעי ליה למידע דהתם אזלא עכ"ל

הלכה יג

הקדר שהכניס קדרותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ושברתן בהמתו של בעל הבית פטור. ואם הוזקה בהן, בעל הקדרות חייב. ואם הכניס ברשות פטור. ואם קבל עליו בעל הבית לשמור את הקדרות, בעל הבית חייב.

הלכה יד

וכן אם הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ואכלתם בהמתו של בעל הבית פטור, ואם הוחלקה בהן והוזקה, בעל הפירות חייב. ואם הכניס ברשות פטור. ואם קבל עליו בעל הבית לשמור את הפירות, בעל הבית חייב. הכניסן שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל הבית והוזקה באכילתן, בעל הפירות פטור, מפני שהיה לה שלא תאכל. ואם הכניסה ברשות והניחו בעלי החצר את זה שהרשוהו בחצר לשמרו ואכלתן בהמתו של בעל הבית והוזקה באכילתן, בעל הפירות חייב, שכיון שראה הבהמה אוכלת דברים המזיקין לה והניחה חייב, שהרי אין בעלי החצר מצויין שם להעביר הבהמה מהן. ומעשה באשה שנכנסה לאפות בתנור בבית שכנותיה, והניחוה ונתעלמו כדי שלא יביטו בה בעת לישתה ואפייתה, ובא עז של בעל הבית ואכל הבצק ומת, וחייבוה חכמים לשלם דמיו. וכן כל כיוצא בזה.

[השגת הראב”ד]: בעל הבית חייב

אמר אברהם: אע"ג דהלכה כרבי אפילו הכי כיון דברשות הוי אקני ליה מקום בחצר והויא לה חצר המיוחדת לבעל חצר לשוורים ולקדרות ולזה לקדרות בלבד כיון דאיתחזיק ממילא איהו דאזיק אנפשיה ומש"ה פטור וכדאמרינן שניהם ברשות הוזקו זה בזה פטורין דאיבעי להו למיזל ולעיוני. עד כאן לשונו.

הלכה טו

המגדיש בתוך שדה חברו שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל השדה פטור. ואם הוחלקה והוזקה, בעל הפירות חייב. אכלתן והוזקה באכילתן פטור. ואם הגדיש ברשות בעל השדה חייב, אע"פ שלא קבל עליו לשמור. שהשומר בגרנות כיון שאמר לו: הגדש בכאן, כמי שאמר לו: הגדש ואני אשמור לך הוא חשוב.

[השגת הראב”ד]: אע"פ שלא קבל עליו וכו'

אמר אברהם: ודוקא בשומר את הגרנות. עד כאן לשונו.