הלכות נזקי ממון פרק ד

הלכה א

הכונס צאן לדיר ונעל בפניהן בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה ויצאה והזיקה פטור. ואם אינה יכולה לעמוד ברוח מצויה, או שהיו כותלי הדיר רעועין, הרי לא נעל בפניהן כראוי, ואם יצאת והזיקה חייב. ואפילו חתרה ויצאת, ואפילו נפרצה מחיצה בלילה או פרצוה ליסטים, בעל הצאן חייב. היתה מחיצה בריאה ונפרצה בלילה או שפרצוה ליסטים ויצאת והזיקה פטור. הוציאוה ליסטים והזיקה, ליסטים חייבין.

הלכה ב

הפורץ גדר לפני בהמת חברו ויצאת והזיקה, אם היה גדר חזק ובריא, חייב. ואם היה כותל רעוע, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, וכן הנותן סם המות לפני בהמת חברו, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.

[השגת הראב”ד]: הפורץ גדר וכו'

אמר אברהם: זה שאמר חייב לא ידענו מהו אם על הכותל אמר ל"ל למימר ויצתה והזיקה ואם על הנזק אמר אינו כן אא"כ הכישה. עד כאן לשונו.

הלכה ג

המעמיד בהמת חברו על גבי קמת חברו, המעמיד חייב לשלם מה שהזיק. וכן אם הכישה עד שהלכה לקמת חברו והזיקה, זה שהכישה חייב.

[השגת הראב”ד]: המעמיד בהמת חברו וכו'

אמר אברהם: וכ"ש קם לה באפה. עד כאן לשונו.

הלכה ד

המוסר בהמתו לשומר חנם או לנושא שכר או לשוכר או לשואל, נכנסו תחת הבעלים, ואם הזיקה, חייב השומר. במה דברים אמורים?

בזמן שלא שמרוה כלל, אבל אם שמרוה שמירה מעולה כראוי ויצאת והזיקה, השומרין פטורין והבעלים חייבין אפילו המיתה את האדם. שמרוה שמירה פחותה, אם שומר חנם הוא פטור, ואם שומר שכר או שוכר או שואל הוא חייבין.

[השגת הראב”ד]: שמירה פחותה וכו'

אמר אברהם: לא מתוקמא הא אלא בכדי שידע כענין שאמרו בבור של שני שותפין ואפ"ה לא מיחוור דלא דמיא שמירת שומר דאית ליה זמן קצוב עד כמה הוא חייב לשמרו לשותפין דכל חד וחד מיחייב בשמירתו לעולם הילכך שומר לעולם חייב אם לא שמרו כראוי ואם שמרו כראוי ויצא והזיק חזר השומר לחיובו בכדי שידע ובעלים פטורין אלא שי"ל לעולם אין הבעלים ניצלין מיד הניזק והם ידונו עם השומר ואם יש זמן לשמירתו יחזרו הבעלים על השומר ואם כלתה שמירתו פטור והבעלים חייבים. עד כאן לשונו.

הלכה ה

הניחה בחמה, אפילו חתרה ויצאת והזיקה חייב זה שהניחה שם, שכיון שהניחה בחמה הרי היא מצטערת ובורחת ועושה כל שאפשר לה לעשות.

הלכה ו

מסר בהמתו לחרש שוטה וקטן, אע"פ שהיה השור קשור הבעלים חייבין, שדרך השור וכיוצא בו להתיר הקשר ולצאת ולהזיק. אפילו שמרוה שמירה מעולה וחתרה ויצאת והזיקה, הבעלים חייבים.

[השגת הראב”ד]: הבעלים חייבים

אמר אברהם: חיי ראשי דבר זה לא מצאתי לו שורש כי מה שאמרו בור מכוסה ושור קשור שמסר לחש"ו שהוא חייב באינו קשור ואינו מכוסה כראוי עסקינן וסומך על שמירת החרש. עד כאן לשונו.

הלכה ז

מסר שורו לחמשה ופשע בו אחד מהן ויצא, והזיק, אם אינו משתמר אלא בחמשתן, זה שפשע בשמירתו חייב, ואם משתמר בשארן, אף אלו הנשארין חייבין.

הלכה ח

שאלו בחזקת תם ונמצא מועד, אם ידע השואל שהוא נגחן, הבעלים משלמים חצי נזק, שכל מקום שהוא הולך הרי שם בעליו עליו, והשואל משלם חצי נזק, שאפילו היה תם (כשעלה בדעתו) חצי נזק היה משלם שהרי ידע שהוא נגחן. ואם לא ידע השואל שהוא נגחן, אין השואל חייב כלום והבעלים משלמין נזק שלם.

[השגת הראב”ד]: משלמין נזק שלם

אמר אברהם: הא דלאו כהלכתא שאין זה הדין אלא בשתפסוהו ב"ד. עד כאן לשונו.

הלכה ט

שאלו כשהוא תם והועד בבית השואל והחזירו לבעליו, חוזר לתמותו. הואיל ונשתנית רשותו בטלה ההעדה והבעלים משלמין חצי נזק, והשואל פטור שהרי החזירו.

הלכה י

שומר שקבל עליו שמירת גוף הבהמה בלבד אבל לא שמירת נזקיה והזיקה פטור מלשלם והבעלים חייבין. קבל שמירת נזקיה והזיקה, חייב השומר. ואם הוזקה פטור והבעלים עושין דין עם המזיק.

[השגת הראב”ד]: דין עם המזיק

אמר אברהם: זה אינו מחוור דמתחזי מגמ' דמסתמא לא מקבל עליה שמירת נזקיה שהיא מזקת דאמרינן בפ"ק ואם קבל עליו שמירה ביום חייב ואפשר דאיהו נמי ה"ק שלא פירש שמירת נזקיה. עד כאן לשונו.

הלכה יא

מסר השומר לשומר אחר השומר הראשון חייב לשלם לניזק, שהשומר שמסר לשומר חייב. והרי הניזק אומר לו: למה לא שמרת אתה בעצמך ומסרת לאחר?

שלם לי אתה, ולך עשה דין עם השומר שמסרת לו אתה. מסרה השומר לבנו או לבן ביתו או למסעדו, נכנסו תחת השומר וחייבין.

[השגת הראב”ד]: מסר השומר לשומר וכו'

אמר אברהם: כל זה אינו מחוור אלא הניזק גובה מן שני או מאיזה שירצה ועד שאומר לשומר יאמר לבעלים למה לא שמרת אתה את שורך וחיי ראשי כל מה שכתב בזה שלא לצורך הוא דליכא למימר הכא אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר שהרי הבעלים אינם מפסידים כלום. עד כאן לשונו.

הלכה יב

כל שומר שנתחייב לשלם ואין לו והיה המזיק תם שהוא משלם חצי נזק מגופו, הרי הניזק משתלם מן הבהמה שהזיקה, וישאר דמי מה שגבה הניזק חוב על השומר לבעל הבהמה.

הלכה יג

כל בהמה שהזיקה פירות מחוברין, משערין מה שהזיקה בששים ומשלם זה שנתחייב לשלם, בין הבעלים בין השומרים. כיצד?

הרי שאכלה בית סאה שמין ששים בית סאה באותה השדה כמה היה שוה וכמה הוא שוה עתה אחר שנפסדה בו הבית סאה ומשלם השאר. וכן אם אכלה קב או רובע אפילו קלח אחד שמין אותו בששים.

הלכה יד

אכלה פירות גמורין שאין צריכים לקרקע, משלם דמי פירות גמורין בשוויהן: אם סאה דמי סאה ואם סאתים דמי סאתים הרי שאכלה פירות דקל אחד, וכן הלוקט פירות דקל חברו ואכל: אם היה דקל רומי וכיוצא בו שאין התמרים שלו יפות משערין אותו בששים על גב הקרקע, ואם דקל פרסי וכיוצא בו הוא שהתמרים שלו יפות ביותר, משערין הדקל בפני עצמו כמה היה שוה וכמה הוא שוה עתה.