הלכות נזקי ממון פרק ט

הלכה א

בהמה מעוברת שהזיקה גובה חצי נזק ממנה ומולדה, מפני שהוא מגופה. אבל תרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה, מפני שהביצה אינה מגוף העוף אבל מובדלת ומופרשת ממנה.

הלכה ב

מעוברת שנגחה ונמצא ולדה בצדה ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה או אחר שנגחה ילדה, משלם חצי נזק מן הפרה ואינו גובה מן הולד כלום עד שיביא ראיה שבשעה שנגחה היתה מעוברת, שהמוציא מחברו עליו להביא הראיה.

הלכה ג

שור שנגח פרה מעוברת ונמצא עוברה נופל בצדה ואין ידוע אם עד שלא נגחה הפילה או מחמת נגיחה הפילה, משלם נזק הפרה ואינו משלם נזק הולד, שהמוציא מחברו עליו הראיה.

הלכה ד

נגח פרה מעוברת והפילה, אין שמין פחת פרה בפני עצמה ופחת הולד בפני עצמו, אלא שמין כמה היתה הפרה שוה כשהיתה מעוברת ובריאה וכמה היא שוה עתה היא והנפל שלה, ומשלם הפחת או חציו אם היה תם.

הלכה ה

היתה הפרה לאחד והולד לאחר, הרי פחת השומן שפחת גוף הפרה לבעל הפרה, ופחת הנפחת חולקין אותו בעל הפרה עם בעל הולד, והנפל של בעל הולד.

הלכה ו

שור שהיה רודף אחר שור אחר והוזק, הניזק אומר: שורך הזיק וזה אומר: איני יודע שמא בסלע לקה, המוציא מחברו עליו הראיה, ואע"פ שהניזק אומר: אני יודע בודאי וזה אומר: איני יודע. טען הניזק ואמר: ודאי אתה יודע ששורך הזיק, הרי זה נשבע שבועת היסת שאינו יודע, אם היה מועד, אבל אם היה תם פטור אף משבועת היסת, שאפילו הודה מעצמו פטור, שחצי הנזק קנס הוא ומודה בקנס פטור הוא.

הלכה ז

היו שנים רודפין אחר אחד והרי עדים שאחד מהן הזיק ואין העדים יודעים אי זהו משניהם. זה אומר: שורך הזיק וזה אומר: שורך הזיק, שניהן פטורין. ואם היו שניהם של איש אחד, חייב לשלם מגוף הפחות שבשניהם. ואם היו מועדין, משלם נזק שלם מנכסיו.

הלכה ח

במה דברים אמורים?

בששני השוורים עומדין, אבל אם מת אחד מהן או אבד והיה אחד מהן תם, אע"פ שהן של איש אחד פטור, שהרי אומר לו: הבא ראיה שזה העומד הוא שהזיק ואשלם לך.

הלכה ט

היו שני השוורים הרודפין אחד גדול ואחד קטן הניזק אומר: גדול הזיק והמזיק אומר: קטן הזיק, היה אחד תם ואחד מועד, הניזק אומר: מועד הזיק והמזיק אומר: תם הזיק, המוציא מחברו עליו הראיה.

הלכה י

לא היתה שם ראיה ברורה שזה הזיק אלא עדים מעידים שאחד משני אלו הזיק, משלם המזיק כמו שאומר. ואם טען הניזק: שאתה יודע ודאי שזה הזיק בפניך, הרי המזיק נשבע שבועת התורה ומשלם כמו שהודה, שהרי הודה במקצת.

[השגת הראב”ד]: נשבע שבועת וכו'

אמר אברהם: אתם ואמועד קאי ומתני' דקתני המע"ה כגון דקאמר שמא תם הזיק דליכא שבועה גביה ואי תימא להוו כמחוייב שבועה שאינו יכול לישבע דהא אומר מקצת ידענא ומקצת לא ידענא התם תובע אותו בבריא ואומר לו באמת אתה יודע. עד כאן לשונו.

הלכה יא

היו הניזקין שנים אחד גדול ואחד קטן והמזיקין אחד גדול ואחד קטן, הניזק אומר: גדול הזיק את הגדול, והקטן את הקטן והמזיק אומר: לא כי אלא קטן הזיק את הגדול וגדול את הקטן, או שהיה אחד תם ואחד מועד, הניזק אומר: מועד הזיק את הגדול ותם הזיק את הקטן, והמזיק אומר: תם הזיק את הגדול והמועד הזיק את הקטן, המוציא מחברו עליו הראיה. לא היתה שם ראיה ברורה המזיק פטור. למה זה דומה?

לטוען את חברו חיטים והודה לו בשעורים, שהוא נשבע שבועת היסת ופטור אף מדמי שעורים, כמו שיתבאר בהלכות טוען. ואם תפס הניזק הרי זה משלם לקטן מן הגדול ולגדול מן הקטן כמו שהודה המזיק, אבל אם לא תפס, אין מוציאין מן המזיק כלום.

הלכה יב

שור שנגח וחזר ונגח שור אחר, הרי הניזק הראשון והבעלים שותפין בו. כיצד?

שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום, הניזק נוטל מאה ובעל השור מאה. חזר ונגח שור אחר שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום, האחרון נוטל מאה והניזק שלפניו עם הבעלים נוטלין חמשים חמשים זוז. חזר ונגח שור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום, האחרון נוטל מאה והניזק שלפניו חמשים והניזק הראשון עם הבעלים נוטלין עשרים וחמשה עשרים וחמשה. וכן על דרך זו חולקין והולכים.

הלכה יג

ניזק שתפס בהמה שהזיקה לגבות חצי נזקו מגופה, נעשה עליה שומר שכר לנזקין, ואם יצתה והזיקה הניזק הראשון חייב בנזקיה והבעלים פטורין. כיצד?

שור שוה מאתים שנגח והפסיד מאתים ותפסו הניזק לגבות ממנו מאה, וחזר ונגח והפסיד במאה וארבעים, הרי הניזק האחרון משתלם שבעים והניזק הראשון שתפסו משתלם מותר נזקו והוא שלשים והבעלים מאה. וכן כל כיוצא בזה.

הלכה יד

שני שוורים תמים שחבלו זה בזה, משלמין במותר חצי נזק. שניהן מועדין (או מועד ואדם) שחבלו זה בזה, משלמין במותר נזק שלם. אחד תם ואחד מועד: מועד בתם, משלם במותר נזק שלם. תם במועד, משלם במותר חצי נזק. כיצד?

שור תם שהפסיד בשור תם אחר שוה מנה, וחזר זה האחרון והפסיד בראשון שוה ארבעים, הרי בעל הראשון משלם לבעל האחרון שלשים. היו שניהם מועדין, בעל הראשון משלם ששים. הראשון מועד והאחרון תם, בעל הראשון משלם שמונים, הראשון תם והאחרון מועד, בעל הראשון משלם עשרה.