הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ג

הלכה א

המכה את חברו בזדון באבן או בעץ והמיתו, אומדין דבר שהכהו בו ומקום שהכה עליו: אם ראוי אותו חפץ להמית באבר זה או אינו ראוי, שנאמר: באבן יד אשר ימות בה הכהו או בכלי עץ יד אשר ימות בו הכהו, עד שיהיה בו כדי להמית. ואינו דומה מכהו על לבו למכהו על ירכו.

הלכה ב

הואיל ונאמר אשר ימות בה, מכאן שאומדין מקום המכה. וכשם שאומדין החפץ שהכה בו ומקום המכה, כך אומדין כח ההכאה, שנאמר: באבן יד, מכאן שמשערין את היד. אינו דומה זורק אבן בחברו בריחוק שתי אמות לזורק בו בריחוק עשר, שבריחוק עשר יהיה כחה יתר, ואינו דומה זורק בריחוק עשר לזורק בריחוק מאה, שבריחוק המקום ביותר יתמעט כח ההכאה.

הלכה ג

וכן משערין המכה עצמה ומשערין כח ההורג וכח הנהרג: אם הוא גדול או קטן, או חזק או חלש, או בריא או חולה. וכן כל כיוצא בזה. שנאמר: אשר ימות בה, מיתתו של זה משערין כל סבותיה.

הלכה ד

כלי ברזל לא נתנה בה תורה שיעור, שנאמר: ואם בכלי ברזל הכהו וימות רוצח הוא ואפילו במחט, והוא שיהיה לו חוד כמו מחט או שפוד או סכין וכיוצא בהן. אבל אם הכהו בעשת של ברזל וכיוצא בה אומדין אותה כדרך שאומדין העץ או האבן.

הלכה ה

המכה את חברו בלא כלי והמיתו, כגון שהכהו בידו או ברגלו או נגפו בראשו והמיתו משערין כח המכה וכח הנהרג ומקום המכה: אינו דומה דוחף חברו באצבעו לבועט בו ברגלו בכל כחו, ואינו דומה מכהו על לבו למכהו על מתניו, ואינו דומה חלש המכה את הבריא החזק לבריא חזק המכה חלש או חולה.

הלכה ו

ומנין שמשערין בכל אלו?

שנאמר: או באיבה הכהו בידו וימות מות יומת המכה, אע"פ שנאמר: בידו הצריך הכתוב להיות ההכאה באיבה. מכלל שמשערין כח ההכאה.

הלכה ז

וכן הדוחף את חברו מראש הגג ונפל ומת, משערין גובה המקום שהפילו מעליו וכח הנדחף: שאינו דומה בן יומו שנפל לגדול שנפל. ומנין שמשערין גובה המקום, שנאמר: ואם בשנאה יהדפנו. ויראה לי: שכל מקום שאין בגובהו עשרה טפחים, אין בו כדי להמית, כמו שאמרו בבור לענין בהמה.

הלכה ח

אחד המכה את חברו באבן או בעץ, או שהכהו בגוש עפר או בגוש מלח וגפרית, או בסל מלא עפר או צרורות ואפילו בפלח דבילה, שנאמר: אשר ימות בה כל שהוא ראוי להמית והכובד הוא שממית.

הלכה ט

הדוחף את חברו לתוך המים או לתוך האש אומדין אותו אם יכול לעלות משם פטור ממיתת בית דין. ואם לאו – חייב. וכן אם כבש עליו [בתוך המים או] בתוך האש עד שלא נשאר בו כח לעלות ומת חייב, אע"פ שאינו הוא הדוחף בתחילה. והוא הדין למניח ידו על פי חברו וחוטמו עד שהניחו מפרפר ואינו יכול לחיות, או שכפתו והניחו בצנה או בחמה עד שמת, או שבנה עליו מקום עד שמנע ממנו הרוח, או שהכניסו למערה או לבית ועישן עליו עד שמת, או שהכניסו לבית של שיש והדליק עליו נר עד שהמיתו ההבל, בכל אלו נהרג עליו, שזה כמו שחנקו בידו.

הלכה י

אבל הכופת את חברו והניחו ברעב עד שמת, או שכפתו והניחו במקום שסוף הצנה או החמה לבוא לשם ובאה והמיתתו, או שכפה עליו גיגית או שפרע עליו את המעזיבה או שהשיך עליו את הנחש, ואין צריך לומר אם שסה בו כלב או נחש, בכל אלו אין ממיתין אותו והרי הוא רוצח, ודורש דמים דורש ממנו דם.

הלכה יא

וכן הדוחף חברו בבור והיה שם סולם בבור שיכול לעלות עליו, או שזרק בו חץ והיה תריס בידו להגן עליו ובא אחר וסלק את הסולם והסיר את התריס, שניהן אין נהרגין בבית דין. אפילו היה הדוחף עצמו הוא שחזר וסלק הסולם, פטור ממיתת בית דין ונדרש ממנו דם.

הלכה יב

הזורק צרור בכותל וחזרה האבן לאחוריה והרגה, חייב מיתת בית דין, שמכחו היא באה. וכן אלו שמשחקין בכדור שהתרו בהן והרגו בתוך ארבע אמות פטורין, חוץ לארבע אמות אפילו לסוף מאה אמה חייבין, והוא שיש בה כדי להמית, כמו שביארנו.

הלכה יג

זרק אבן למעלה והלכה לצדדין והרגה חייב. הכופת את חברו והניחו במקום שאינו יכול לברוח והציף עליו מים ומת, הרי זה נהרג עליו, והוא שימות מכח ראשון הבא ממעשיו.