הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ה

הלכה א

כל ההורג בשגגה גולה ממדינה שהרג בה לערי מקלט. ומצות עשה להגלותו, שנאמר: וישב בה עד מות הכהן הגדול. והוזהרו בית דין שלא ליקח כופר מן הרוצח בשגגה כדי לישב בעירו, שנאמר: ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו.

הלכה ב

אין הרוצח בשגגה גולה אלא אם כן מת הנהרג מיד. אבל אם חבל בו בשגגה אע"פ שאמדוהו למיתה וחלה ומת אינו גולה, שמא הוא קירב את מיתת עצמו או הרוח נכנסה בחבורה והרגתהו. אפילו שחט בו כל שני הסימנים ועמד מעט אינו גולה על ידו. לפיכך אם לא פרכס כלל או ששחטו במקום שאין הרוח מנשבת בו, כגון בית סתום של שיש הרי זה גולה. וכן כל כיוצא בזה.

[השגת הראב”ד]: אבל אם חבל בו בשגגה אע"פ שאמדוהו למיתה וכו' עד קירב את מיתת עצמו

אמר אברהם: נמצא לדבריו מה שאמרו חובשין אותו דאי מיית קטלינן ליה לא אמרו אלא במכה שאין בה חבורה ולא מחוור כלל. ואומר אני שלא אמרו הרוח בלבלתו או פרכוסו הרגתו אלא בששחט בו שנים או רוב שנים אבל חבורה אחרת אין הרוח ופרכוס מקרבין את מיתתו.

הלכה ג

ישראל שהרג בשגגה את העבד (או את גר תושב) גולה. וכן העבד שהרג בשגגה את ישראל או את גר תושב, וכן גר תושב שהרג את גר תושב או את העבד בשגגה גולה, שנאמר: לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם.

[השגת הראב”ד]: ישראל שהרג בשגגה את העבד או את גר תושב

אמר אברהם: אין נראה כך מן ההלכה לפי שהוצרכו להביא עבד וגוי מן הריבוי אלמא גר תושב אין גולין עליו ואין נהרג עליו ועוד כי יכה את רעהו כתיב. עד כאן לשונו.

הלכה ד

גר תושב שהרג את ישראל בשגגה אע"פ שהוא שגג הרי זה נהרג. אדם מועד לעולם. וכן גר תושב שהרג גר תושב מפני שעלה על דעתו שמותר להרגו, הרי זה קרוב למזיד ונהרג עליו הואיל ונתכוון להרגו. וגוי שהרג את הגוי בשגגה אין ערי מקלט קולטות אותו, שנאמר: לבני ישראל.

הלכה ה

הבן שהרג את אביו בשגגה גולה, וכן האב שהרג את בנו בשגגה גולה על ידו. במה דברים אמורים?

כשהרגו שלא בשעת לימוד, או שהיה מלמדו אומנות אחרת שאינו צריך לה. אבל אם יסר בנו כדי ללמדו תורה או חכמה או אומנות ומת, פטור.

הלכה ו

וכן הרב המכה את תלמידו, או שליח בית דין שהכה את בעל דין הנמנע מלבוא לדין והמיתו בשגגה, פטור מגלות, שנאמר: לחטוב עצים, לדברי הרשות, יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח בית דין, שהרי שגגו והרגו בשעת עשות המצוה.

[השגת הראב”ד]: וכן הרב המכה תלמידו או שליח בית דין שהכה את בעל דין הנמנע מלבא בדין וכו'

אמר אברהם: זו לא שמענו מעולם אלא שליח ב"ד שהוא מלקה יותר ממה שאמדוהו ב"ד ומת תחת ידו והא דאמרינן דכפתינן ואסרינן ועבדינן הרדפה הנהו לבעלי עבירות עד שיחזרו בהן.

הלכה ז

בתחילה אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט, ובית דין של אותה העיר שהרג בה שולחין ומביאין אותו משם ודנין, שנאמר: ושלחו זקני עירו ולקחו אותו משם. מי שנתחייב מיתה ממיתין אותו, שנאמר: ונתנו אותו ביד גואל הדם. מי שנפטר פוטרים אותו, שנאמר: והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם. מי שנתחייב גלות מחזירין אותו למקומו, שנאמר: והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו.

הלכה ח

כשמשיבין אותו מוסרין לו שני תלמידי חכמים, שמא יהרגנו גואל הדם בדרך ואומרין להם: אל תנהגו בו מנהג שופכי דמים, בשוגג בא מעשה לידו.

הלכה ט

רוצח בשגגה שהרגו גואל הדם חוץ לתחום עיר מקלטו פטור, שנאמר: ולו אין משפט מות.

הלכה י

אחד ההורגו בדרך קודם שיכנס לעיר מקלט, או שהרגו בחזירתו השנים ששומרין אותו. נכנס לעיר מקלטו ויצא חוץ לתחומה בזדון הרי זה התיר עצמו למיתה ורשות לגואל הדם להרגו. ואם הרגו כל אדם אין חייבין עליו, שנאמר: אין לו דם.

הלכה יא

יצא חוץ לתחום עיר מקלטו בשגגה כל ההורגו בין גואל הדם בין שאר אדם גולה על ידו, הרגו בתוך תחום עיר מקלטו אפילו גואל הדם הרי זה נהרג עליו.

הלכה יב

המזבח קולט שהרי נאמר בהורג בזדון: מעם מזבחי תקחנו למות, מכלל שההורג בשגגה אינו נהרג במזבח. לפיכך ההורג בשגגה וקלטו מזבח והרגו שם גואל הדם הרי זה נהרג עליו כמי שהרגו בתוך עיר מקלט.

הלכה יג

אין קולט אלא גגו של מזבח בית העולמים בלבד, ואינו קולט אלא כהן ועבודה בידו,אבל זר או כהן שאינו עובד בשעה שנהרג, או שהיה עובד ולא היה על גגו אלא סמוך למזבח, או אוחז בקרנותיו אינו נקלט.

הלכה יד

וכל מי שקלטו המזבח אין מניחין אותו שם, אלא מוסרין [לו] שומרין ומגלין אותו לעיר מקלטו. במה דברים אמורים?

במחוייב גלות. אבל מי שפחד מן המלך שלא יהרגנו בדין המלכות או מבית דין שלא יהרגוהו בהוראת שעה וברח למזבח ונסמך לו ואפילו היה זר הרי זה ניצל. ואין לוקחין אותו מעם המזבח למות לעולם, אלא אם כן נתחייב מיתת בין דין בעדות גמורה והתראה כשאר כל הרוגי בית דין תמיד.