הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ו

הלכה א

שלשה הם ההורגים בלא כוונה.

הלכה ב

יש הורג בשגגה והעלמה גמורה, וזהו שנאמר בו: ואשר לא צדה, ודינו שיגלה לערי מקלט וינצל, כמו שביארנו.

הלכה ג

ויש הורג בשגגה ותהיה השגגה קרוב לאונס, והוא שיארע במיתת זה מאורע פלא שאינו מצוי ברוב מאורעות בני אדם, ודינו שהוא פטור מן הגלות ואם הרגו גואל הדם, נהרג עליו.

הלכה ד

ויש הורג בשגגה ותהיה השגגה קרובה לזדון, והוא שיהיה בדבר כמו פשיעה, או שהיה לו להזהר ולא נזהר ודינו שאינו גולה. מפני שעוונו חמור אין גלות מכפרת לו ואין ערי מקלט קולטות אותו, שאינן קולטות אלא המחוייב גלות בלבד. לפיכך אם מצאו גואל הדם בכל מקום והרגו פטור.

הלכה ה

ומה יעשה זה?

ישב וישמור עצמו מגואל הדם. וכן כל הרצחנים שהרגו בעד אחד או בלא התראה וכיוצא בהן, אם הרגן גואל הדם אין להם דמים, לא יהיו אלו חמורים מההורג בלא כוונה.

[השגת הראב”ד]: וכן כל הרצחנים שהרגו בעד אחד או בלא התראה וכו'

אמר אברהם: תימה הוא ואיך נאמין בעד אחד להתיר דמו של זה לגואל הדם.

הלכה ו

כיצד הזורק אבן לרשות הרבים והרגה, או הסותר כתלו לרשות הרבים ונפלה אבן והמיתה, בין שסתרו ביום בין שסתרו בלילה הרי זה קרוב למזיד ואינו נקלט מפני שזו פשיעות היא, שהרי היה לו לעיין ואחר כך יזרוק או יסתור.

הלכה ז

סתרו לאשפה בלילה, אם הרבים מצויין בה הרי זה קרוב למזיד ואינו נקלט, ואם אין הרבים מצויין בה כלל הרי זה קרוב לאונס ופטור מן הגלות.

הלכה ח

היתה האשפה עשויה להפנות בה בלילה ואינה עשויה להפנות בה ביום, ונקרה אדם וישב שם ונפלה עליו אבן בשעת סתירה ומת, הרי זה גולה. ואם אחר שנפלה האבן בא זה וישב ונפלה עליו ומת, הרי זה פטור מן הגלות.

הלכה ט

וכן הזורק את האבן ואחר שיצאת מידו הוציא הלה את ראשו וקבלה, פטור מגלות, שנאמר: ומצא את רעהו פרט לממציא עצמו.

הלכה י

השונא שהרג בשגגה אינו נקלט, שנאמר: והוא לא אויב לו, חזקתו שהוא קרוב למזיד. ואי זהו שונא?

זה שלא דבר עמו שלשה ימים מפני האיבה. וכן אם נכנס לקרן זוית והמיתו שם בשגגה, או שדחפו בגופו או שנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע, או שעלה על דעתו שמותר להרוג, או שנתכוון להרוג את זה והרג את זה, אפילו נתכוון להרוג גוי או בהמה ונמצא ישראל, הרי כל אלו קרובין למזיד ואינן נקלטין.

הלכה יא

הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות והרגו בעל הבית בשגגה פטור מן הגלות, שנאמר: ואשר יבא את רעהו ביער מה יער שיש רשות לנהרג להכנס לשם אף כל כיוצא בו. לפיכך הנכנס לחנות הנגר שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה לו על פניו ומת פטור מגלות, ואם נכנס ברשות הרי זה גולה.

הלכה יב

מי שהיה דולה את החבית להעלותה לגג ונפסק החבל ונפלה על חברו והרגתהו, או שהיה עולה בסולם ונפל על חברו והרגו פטור מן הגלות, שזה כמו אנוס הוא שאין זה דבר הקרוב להיות ברוב העתים אלא כמו פלא הוא. אבל אם היה משלשל את החבית ונפלה על חברו והרגתהו, היה יורד בסולם ונפל על חברו והרגו, היה מעגל במעגלה ונפלה על חברו והרגתהו גולה, שנאמר: ויפל עליו וימת שיפול דרך נפילה. שהרי דרך נפילה מצוי ברוב העתים להזיק ודבר קרוב הוא להיות שהרי טבע הכבד לירד למטה במהרה, והואיל ולא זירז עצמו ותיקן מעשיו יפה בשעת ירידה יגלה. וכן כל כיוצא בזה.

הלכה יג

קצב שהיה מקצב והגביה ידו בקופיץ לאחוריו, והחזירו לשבר העצם כדרך שעושין הקצבים, כל שימות בהולכה, שהיא ההגבהה מלפניו וירידה מאחריו אינו גולה עליו, וכל שימות בחזרה, שהיא עלייה מאחריו וירידה מלפניו גולה.

זה הכלל: כל שבדרך ירידתו גולה, שלא בדרך ירידתו אינו גולה. ואילו בירידה שהיא צורך עלייה אינו גולה.

הלכה יד

כיצד?

היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחת רגלו ונפלה והמיתה פטור מן הגלות. וכן המתכוין לזרוק בצד זה והלכה לה לצד אחר, או שהיתה לו אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה מעולם ועמד ונפלה והמיתה, וכן הסומא שהרג בשגגה, כל אלו פטורין מן הגלות מפני שהן קרובין לאונס.

הלכה טו

היתה אבן בחיקו והכיר בה ושכחה ועמד ונפלה והמיתה גולה, שנאמר: בשגגה מכלל שהיתה לו ידיעה. נשמט הברזל מן העץ המתבקע אינו גולה, מפני שאין זה בא מכחו אלא מכח כחו ונמצא כמו אונס. וכן הזורק אבן לתמר להפיל תמרים ונפלו מן התמרים על תינוק והרגוהו פטור, מפני שנפלו מכח כחו וכן כל כיוצא בזה משאר הסיבות.