הלכות אבל פרק א

הלכה א

מצות עשה להתאבל על הקרובים, שנאמר: ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'. ואין אבילות מן התורה אלא ביום ראשון בלבד שהוא יום המיתה ויום הקבורה, אבל שאר השבעה ימים אינו דין תורה. אף על פי שנאמר: בתורה ויעש לאביו אבל שבעת ימים ניתנה תורה ונתחדשה הלכה ומשה רבינו תקן להם לישראל שבעת ימי אבלות ושבעת ימי המשתה.

הלכה ב

מאימתי יתחייב אדם באבל?

משיסתם הגולל, אבל כל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בדבר מן הדברים שהאבל אסור בהן, ומפני טעם זה רחץ דוד וסך כשמת הילד טרם שיקבר.

הלכה ג

הרוגי מלכות שאין מניחין אותן להקבר מאימתי מתחילין להתאבל עליהן ולספור שבעה ושלשים? משיתיאשו לשאול למלך לקברן, אע"פ שלא נתיאשו מלגנוב אותן.

הלכה ד

מי שטבע בנהר או מי שאכלתו חיה ראה משנתיאשו לבקש. מצאוהו איברים איברים אין מונין לו עד שימצא ראשו ורובו או יתיאשו מלבקש.

הלכה ה

מי שדרכן לשלוח המת למדינה אחרת לקוברו ואינם יודעים מתי יקבר, מעת שיחזרו פניהן מללוותו מתחילין למנות שבעה ושלשים ומתחילין להתאבל.

הלכה ו

הנפלים אין מתאבלין עליהן וכל שלא שהה שלשים יום באדם הרי זה נפל. אפילו מת ביום שלשים אין מתאבלין עליו.

הלכה ז

ואם נודע בודאי שנולד לתשעה חדשים גמורים, אפילו מת ביום שנולד מתאבלים עליו.

הלכה ח

בן תשעה חדשים שנולד מת, ובן שמונה שמת אפילו לאחר שלשים, ומי שיצא מחותך או מרוסס, אע"פ שכלו לו חדשיו, הרי זה נפל ואין מתאבלין עליהן ולא מתעסקין עמהם.

[השגת הראב”ד]: בן תשעה חדשים וכו'

אמר אברהם: זה אינו מחוור שהרי הלכה כרשב"ג דמשתהא.

הלכה ט

כל הרוגי מלכות אף על פי שנהרגו בדין המלך והתורה נתנה לו רשות להרגן, הרי אלו מתאבלין עליהן ואין מונעין מהן כל דבר וממונם למלך ונקברין בקברי אבותיהן. אבל כל הרוגי בית דין, אין מתאבלין עליהן אבל אוננין, שאין אנינות אלא בלב, ואין נקברין עם אבותיהן עד שיתאכל הבשר וממונם ליורשיהם.

הלכה י

כל הפורשין מדרכי צבור, והם האנשים שפרקו עול המצות מעל צוארן ואין נכללין בכלל ישראל בעשיית המצות ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות, אלא הרי הן כבני חורין לעצמן [כשאר האומות], וכן האפיקורוסין [והמומרים] והמוסרין כל אלו אין מתאבלין עליהן, אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשין לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים, שהרי אבדו שונאיו של הקב"ה. ועליהם הכתוב אומר: הלא משנאיך ה' אשנא.

הלכה יא

המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר ואין מתאבלין עליו ואין מספידין אותו, אבל עומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא כבוד לחיים ואי זהו המאבד עצמו לדעת?

לא שעלה לגג ונפל ומת, אלא האומר הריני עולה לראש הגג, ראוהו שעלה מיד דרך כעס או שהיה מיצר ונפל ומת, הרי זה בחזקת שאבד עצמו לדעת. אבל אם ראוהו חנוק ותלוי באילן או הרוג ומושלך על גב סייפו, הרי זה בחזקת כל המתים ומתעסקין עמו ואין מונעין ממנו דבר.