הלכות אבל פרק ג

הלכה א

כל כהן שנטמא למת, חוץ מששה מתים המפורשים בתורה או אשתו בעדים והתראה, הרי זה לוקה, שנאמר: לנפש לא יטמא בעמיו. ואחד הנוגע במת או המאהיל או הנושא, ואחד המת ואחד שאר הטומאות הפורשות מן המת, שנאמר: לנפש לא יטמא בעמיו, וכבר פירשנו בהלכות טומאת מת כל דברים המטמאין מן המת מן התורה או מדבריהם.

הלכה ב

וכן אם נגע הכהן בקבר לוקה, אבל נוגע הוא בבגדים שנגעו במת, אע"פ שמיטמא בהן טומאת שבעה.

הלכה ג

וכן אם נכנס לאהל טמא שנכנסה לו הטומאה לוקה, אע"פ שעצמה של טומאה בבית אחר. וכבר ביארנו כל האהלים שתכנס להן הטומאה או שתצא מהן ודין הסככות והפרעות, וכל הדברים המביאין את הטומאה והחוצצין בפני הטומאה. ואין זה מהן דין תורה ואי זה מהן מדבריהן, הכל בהלכות טומאת מת. ושם ביארנו שאין גויים מטמאין באהל ולפיכך קברותיהם טהורים ומותר לכהן ליכנס לשם ולדרוך על קברותיהם, ואינו אסור אלא שיגע בטומאה או שישאנה, כמו שביארנו שם.

הלכה ד

כהן שנכנס לאהל המת או לבית הקברות בשגגה ואחר שידע התרו בו, אם קפץ ויצא פטור. ואם ישב שם כדי השתחויה, כמו שביארנו בענין טומאת מקדש, הרי זה לוקה. נכנס ויצא וחזר ונכנס ויצא, אם התרו בו על כל פעם ופעם, לוקה על כל כניסה וכניסה. וכן אם נגע במת והתרו בו ופירש, וחזר ונגע והתרו בו אפילו מאה פעמים, לוקה על כל אחת ואחת. היה נוגע ולא פירש או שהיה עומד בבית הקברות ונגע במתים אחרים, אף על פי שהתרו בו כמה פעמים אינו לוקה אלא אחת, שהרי מחולל ועומד כל זמן שלא פירש.

הלכה ה

המטמא את הכהן, אם היו שניהם מזידין הרי הכהן לוקה, וזה שטמאו עובר על: ולפני עור לא תתן מכשול. היה הכהן שוגג וזה שטמאו מזיד, הרי זה שטמאו לוקה.

הלכה ו

כהן גדול אינו מטמא לקרובים, שנאמר: לאביו ולאמו לא יטמא. וכן אינו נכנס עם המת באהל אפילו קרוביו, שנאמר: ועל כל נפשות מת לא יבא. הא למדת שהוא חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא. כיצד?

נגע או נשא לוקה אחת, נכנס לאהל וישב שם עד שמת עליו המת, או שנכנס לשידה תיבה ומגדל ובא חברו ופרע עליו גג השידה שהרי טומאה וביאה באין כאחד, הרי זה לוקה שתים: משום לא יבא ומשום לא יטמא.

הלכה ז

נטמא מקודם ואחר כך נכנס לאהל, אם התרו בו לוקה אף על הביאה.

[השגת הראב”ד]: נטמא מקודם וכו'

אמר אברהם: הרב אינו פוסק כן והא לא מיחוור דסוגיא דשמעתא כרבה דטומאה וטומאה שלא בחבורין נמי לא מחייב וכ"ש בחבורין וטומאת ביאה נמי לא מיחייב אלא היכא דאתו בבת אחת.

הלכה ח

כהן שפגע במת מצוה בדרך, הרי זה מטמא לו. אפילו כהן גדול חייב להטמא לו ולקוברו. ואיזהו מת מצוה?

אחד מישראל שהיה מושלך בדרך ואין לו קוברין. דבר זה הלכה מפי הקבלה. במה דברים אמורים?

כשהיה הכהן לבדו ואין עמו אחר ואפילו קרא שם בדרך ואין לו עונה, אבל אם כשיקרא אחרים עונים אותו, אין זה מת מצוה אלא יקרא לאחרים ויבואו ויעסקו בו.

הלכה ט

היו כהן ונזיר מהלכין בדרך ופגעו במת מצוה, יתעסק בו הנזיר, לפי שאין קדושתו קדושת עולם ואל יטמא בו הכהן אע"פ שהוא כהן הדיוט. היה כהן גדול וכהן הדיוט יטמא ההדיוט, וכל הקודם את חברו במעלה מתאחר בטומאה. וסגן עם משוח מלחמה שפגעו במת מצוה, יטמא משוח מלחמה ואל יטמא הסגן.

הלכה י

נשיא שמת הכל מטמאין לו אפילו כהנים, עשאוהו כמת מצוה לכל מפני שהכל חייבין בכבודו, וכן הכל אוננין עליו.

הלכה יא

בנות אהרן לא הוזהרו על טומאת מת, שנאמר: אמור אל הכהנים בני אהרן ולא בנות אהרן. וכן החללים מותרין להטמא, שנאמר: בני אהרן עד שיהיו בכיהונם.

הלכה יב

כהן קטן הרי הגדולים מוזהרים שלא יטמאוהו. ואם בא להטמא מעצמו, אין בית דין מצווין עליו להפרישו, אבל אביו צריך לחנכו בקדושה.

הלכה יג

מת תופש ארבע אמות שלו לטומאה, וכל כהן שנכנס לתוך ארבע אמות מכין אותו מכת מרדות. וכן אם נכנסו לבית הפרס או יצא חוצה לארץ, או שנטמא בדם תבוסה, או בגולל ובדופק וכיוצא בהן, מכין אותו מכת מרדות, מפני שהן אבות של דבריהם, כמו שביארנו בהלכות טומאת מת. אבל אם נכנס לבית הקברות לוקה מן התורה.

הלכה יד

מותר לכהן להטמא בבית הפרס או בחוצה לארץ לדבר מצוה בזמן שאין שם דרך אלא היא, כגון שהלך לישא אשה או ללמוד תורה אף על פי שיש שם מי שילמדנו בארץ ישראל, לא מן הכל אדם זוכה ללמוד. וכן מיטמא בטומאה מדבריהם לכבוד הבריות. כיצד?

אבל שהלך בבית הפרס הכל הולכין אחריו שם לנחמו. וכן מדלגין על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל ואפילו מלכי גויים, כדי להבחין בינם לבין מלכי ישראל כשיחזור כבודן למקומן. וכן כל כיוצא בזה. וכן מיטמא בטומאה של דבריהם לדון עם הגויים ולערער עמהן, מפני שהוא מציל מידם, וכן כל כיוצא בזה.