הלכות אבל פרק ה

הלכה א

אלו דברים שהאבל אסור בהן ביום ראשון מן התורה ובשאר ימים מדבריהם: אסור לספר, ולכבס, ולרחוץ, ולסוך, ולשמש מטתו, ולנעול את הסנדל, ולעשות מלאכה ולקרות בדברי תורה, ולזקוף את המטה, ולפרוע את ראשו, ולשאול שלום, הכל אחד עשר דבר.

הלכה ב

ומנין שהאבל אסור בתספורת?

שהרי הזהיר בני אהרן: ראשיכם אל תפרעו, מכלל שכל המתאבל אסור לספר שערו, אלא מגדל פרע. וכשם שאסור לגלח שער ראשו כך אסור לגלח שער זקנו וכל שער שיש בו. אחד המגלח ואחד המתגלח. היה מגלח ושמע שמת אביו, משלים תגלחת שערו, אחד המגלח ואחד המתגלח. וכן אסור לגלח שפה וליטול צפרניו בכלי, אבל בשיניו או שנוטל צפורן בצפורן מותר.

הלכה ג

ומנין שהאבל אסור לכבס בגדיו ולרחוץ גופו ולסוך?

שנאמר: התאבלי נא ולבשי בגדי אבל ואל תסוכי שמן, ורחיצה בכלל סיכה שהרחיצה קודמת לסיכה, שנאמר: ורחצת וסכת. וכשם שאבל אסור בכיבוס בגדים כך אסור ללבוש כלים לבנים חדשים ומגוהצין.

הלכה ד

אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו, ואם להעביר את הזוהמא מותר. וכן אסור ברחיצת מקצת גופו בחמין אבל בצונן רוחץ פניו ידיו ורגליו, אבל לא כל גופו.

הלכה ה

מנין לאבל שאסור בתשמיש המטה?

שנאמר: וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה וישכב עמה, מכלל שהיה אסור מקודם. וכן לא ישא האבל אשה ולא תנשא אשה אע"פ שאין משמשין מטתן. ומותר להתיחד עם אשתו, ואף על פי שהוא אסור בתשמיש המטה.

הלכה ו

מנין שהאבל אסור בנעילת הסנדל?

שהרי נאמר ליחזקאל: ונעליך תשים ברגליך, מכלל שכל העם אסורין היה בא בדרך נועל והולך, וכשיכנס במדינה חולץ מנעליו.

הלכה ז

רמז לאבל שאסור בעשיית מלאכה, זה שנאמר: והפכתי חגיכם לאבל, מה חג אסור בעשיית מלאכה אף אבל אסור בעשיית מלאכה, וכשם שהוא אסור בעשיית מלאכה כך הוא אסור לישא וליתן בסחורה ולילך ממדינה למדינה בסחורה.

הלכה ח

כל שלשה ימים הראשונים אסור בעשיית מלאכה, אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה. מכאן ואילך, אם היה עני עושה בצנעה בתוך ביתו, והאשה טוה בפלך בתוך ביתה.

הלכה ט

שני אחים או שני שותפין שהיו בחנות אחת ואירע אבל לאחד מהן, נועלין את החנות כל שבעה.

הלכה י

אפילו דברים שמותר לעשותן בחולו של מועד, אסור לאבל לעשותן בידו בימי אבלו, אבל אחרים עושים לו. כיצד?

היו זיתיו להפוך, וכדיו לגוף, ופשתנו לעלות מן המשרה, וצמרו מן היורה, שוכר אחרים לעשות לו כדי שלא יאבדו. ומרבצין לו שדהו משתגיע עונת המים.

הלכה יא

האריסין והחכירין שלו והקבלנין, הרי אלו יעשו כדרכן, אבל החמרים והגמלים בבהמות שלו והספנים בספינה שלו, הרי אלו לא יעשו. ואם היו מוחכרים או מושכרים מקודם לזמן קצוב, הרי אלו יעשו.

הלכה יב

שכיר יום אפילו בעיר אחרת לא יעשה לו.

הלכה יג

האבל שהיתה מלאכת אחרים בידו, בין בקבלנות בין שאינה בקבלנות לא יעשה. היתה מלאכתו ביד אחרים, בביתו לא יעשו, בבית אחר עושין.

הלכה יד

היה לו דין עם אדם, אינו תובעו כל שבעת ימי האבילות. ואם היה דבר אבד, עושה שליח. כזה הורו הגאונים.

הלכה טו

מנין שהאבל אסור בדברי תורה?

שהרי נאמר ליחזקאל: האנק דום.

הלכה טז

אסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים, ולשנות במשנה ובמדרש ובהלכות, ואם היו רבים צריכין לו מותר, ובלבד שלא יעמיד תורגמן אלא ילחוש לאחר בצדו, וזה שבצדו אומר לתורגמן והתורגמן משמיע לרבים.

הלכה יז

ומנין שאין האבל יושב על המטה?

שנאמר: ויקם המלך ויקרע את בגדיו וישכב ארצה.

הלכה יח

וחייב לכפות המטה כל שבעה. ולא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל המטות שיש לו בתוך ביתו הוא כופה. אפילו עשר מטות בעשרה בתים ובעשר עיירות חייב לכפות את כולן. ואפילו חמשה אחים ומת אחד מהן, כולן כופין את מטותיהן. המטה המיוחדת לכלים או למעות אינו צריך לכפותה. דרגש אינו צריך לכפותו, אלא מתיר את קרביטיו והוא נופל מאליו. מטה שנקליטיה יוצאין ממנה שהרי אי אפשר להפכה זוקפה ודיו. הפך כל מטותיו והיה הוא ישן על גבי מטות אחרים או על גבי כסא או על גבי ארון או על גבי קרקע לא יצא ידי חובתו, אלא ישן על גבי המטה הכפויה.

הלכה יט

מנין לאבל שאסור בפריעת הראש?

שהרי נאמר ליחזקאל: לא תעטה על שפם, מכלל ששאר האבלים חייבין בעטיפת הראש. והסודר שמכסה בו ראשו עוטה ממקצתו מעט על פיו, שנאמר: ועל שפם יעטה, ואונקלוס תרגם כאבלא יתעטף.

הלכה כ

ומנין שהאבל אסור בשאלת שלום?

שנאמר: האנק דום. כל שלשה ימים הראשונים מי שנתן לו שלום, אין מחזיר לו אלא מודיעו שהוא אבל. ומשלשה ועד שבעה מי ששאל בשלומו מחזיר לו שלום. ומשבעה ועד שלשים שואל בשלום אחרים, אבל אחרים אין שואלין בשלומו עד לאחר שלשים. ועל אביו ועל אמו אין שואלין בשלומו עד לאחר שנים עשר חדש, אם בשאלת שלום נאסר באבל, קל וחומר שהוא אסור להרבות דברים ולשחוק, שנאמר: דום ולא יאחוז תינוק בידו שלא יביאנו לידי שחוק, ולא יכנס למקום שמחה, כגון בתי המשתאות וכיוצא בהן.