הלכות עדות פרק יד

הלכה א

כל מי שאין אתה מעיד לו מפני שהוא בעל קרובתך, אם מתה אשתו אף על פי שהניחה לו בנים, הרי זה נתרחק וכשר.

הלכה ב

מי שהיה יודע לחברו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו, או שידע העדות והוא פקח ואחר כך נתחרש, פתוח ונסתמא אע"פ שיכול לכוין מדת הקרקע שהוא מעיד בה ומסיים מצריה, שפוי ונשתטה הרי זה פסול. אבל אם היה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו ומתה בתו, פקח ונתחרש וחזר ונתפקח, שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה, פתוח ונסתמא וחזר ונתפתח כשר.

זה הכלל: כל שתחלתו וסופו בכשרות, אע"פ שנפסל בינתים כשר. תחלתו בפסלות, אף על פי שסופו בכשרות פסול. לפיכך מי שהיה יודע בעדות והוא קטן ובא והעיד בה כשהוא גדול אינה כלום.

הלכה ג

ויש דברים שסומכין בהן על עדות שמעיד כשהוא גדול, הואיל והם דברים של דבריהם. ואלו הן הדברים שאדם נאמן להעיד בגודלו על מה שראה בקטנו: נאמן אדם לומר: זה כתב ידו של אבי או של רבי או של אחי, מפני שקיום שטרות מדבריהם. זכור אני בפלונית שנישאת ונעשה לה מנהג הבתולות, הואיל ורוב נשים בתולות נישאות וכתובה מדבריהם, שהמקום הזה בית הפרס, מפני שטומאתו מדבריהם. ועד כאן היינו באין בשבת, שצמצום התחום עד אלפים אמה בלבד מדבריהם. שהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול ולאכול בתרומתו לערב, ושהיה חולק עמנו תרומה, ושהיינו מוליכים חלה ומתנות לפלוני כהן על ידי עצמו, ואמר לי אבא: משפחה זו כשרה, משפחה זו פסולה, ואכלנו בקצצה של פלוני שהאכילוני אחיו כדי להודיע שאחיהם פלוני נשא אשה שאינה הוגנת לו, שכל אלו הדברים להחזיק זה הכהן לאכול בתרומה של דבריהם או לדחותו ממנה.

הלכה ד

כל אלו שמעיד בהן הגדול במה שידע כשהיה קטן, אם היה גויים או עבד כשראה דברים אלו והעיד אחר שנתגייר ונשתחרר אינו נאמן.

הלכה ה

מי שהיה יודע לחברו בעדות עד שלא נעשה גזלן ונעשה גזלן, הוא אינו מעיד על כתב ידו. אבל אם הוחזק כתב ידו שבשטר זה בבית דין קודם שיעשה גזלן, הרי זה שטר כשר. וכן אם נעשה חתנו, הוא אינו מעיד על כתב ידו אבל אחרים מעידין. אע"פ שלא הוחזק בבית דין אלא אחר שנעשה חתנו, הרי זה כשר, שאינו דומה הפסול בעבירה לפסול בקריבה, שהפסול בעבירה חשוד לזייף.

הלכה ו

שטר שיש בו שני עדים בלבד ושניהם קרובים זה לזה, או אחד משניהם פסול בעבירה. אע"פ שמסר לו השטר בפני עדים כשרים, הרי הוא כחרס, מפני שהוא מזוייף מתוכו.

הלכה ז

הכותב כל נכסיו לשני בני אדם בעדות אחת והעדים קרובים לאחד ממקבלי המתנה ורחוקים מן השני, הרי השטר פסול מפני שהוא עדות אחת. אבל אם כתב בשטר אחד שנתתי לראובן חצר פלונית ושנתתי לשמעון שדה פלונית, נמצאו העדים קרובים לזה ורחוקים מזה, זה שהם רחוקים ממנו מתנתו קיימת, שאלו שתי עדויות אע"פ שהן בשטר אחד. למה זה דומה?

לאומר: היו עלי עדים שנתתי לראובן כך וכך ושנתתי לשמעון כך וכך ושלויתי מלוי כך וכך, שאע"פ שכתב בשטר אחד והמקנה איש אחד, הרי אלו שלש עדויות שאינן תלויות זו בזו.