הלכות עדות פרק יח

הלכה א

מי שהעיד בשקר ונודע בעדים שהעיד בשקר, זהו שנקרא: עד זומם. ומצות עשה לעשות לו כמה שרצה לעשות בעדותו לחברו. אם בעבירה שחייבין עליה סקילה העידו והוזמו נסקלין כולן. ואם בשרפה נשרפין וכן שאר המיתות. ואם העידו במלקות לוקה כל אחד מהן כשאר מחוייבי מלקות, ואומדין כחו ומלקין אותו. ואם העידו לחייבו ממון, משלשין הממון ביניהן לפי מנין העדים: כל אחד ואחד יתן חלק המגיע לו ואין לוקין במקום תשלומין.

הלכה ב

במה דברים אמורים?

בעדים שהוזמו, אבל שתי כתות המכחישות זו את זו ואין כאן עדות אין עונשין את אחת מהן, לפי שאין אנו יודעים מי היא הכת השקרנית. ומה בין הכחשה להזמה?

ההכחשה בעדות עצמה, זאת אומרת: היה הדבר הזה וזאת אומרת: לא היה הדבר הזה, או יבא מכלל דבריה שלא היה.

וההזמה בעדים עצמן ואלו העדים שהזימום אינן יודעים אם נהיה הדבר או לא היה, כיצד?

עדים שבאו ואמרו: ראינו זה שהרג את הנפש או לוה מנה לפלוני ביום פלוני במקום פלוני. ואחר שהעידו ונבדקו באו שנים אחרים ואמרו: ביום זה ובמקום זה היינו עמכם ועם אלו כל היום, ולא היו דברים מעולם. לא זה הרג את זה ולא זה הלוה את זה, הרי זו הכחשה. וכן אם אמרו להם: היאך אתם מעידים כך וזה ההורג או הנהרג או הלוה או המלוה היה עמנו ביום זה במדינה אחרת, הרי זו עדות מוכחשת, שזה כמי שאמר: לא הרג זה את זה ולא זה הלוה את זה, שהרי עמנו היו ולא נהיה דבר זה. וכן כל כיוצא בדברים אלו. אבל אם אמרו להם: אנו אין אנו יודעים אם זה הרג זה ביום זה בירושלים כמו שאתם אומרין או לא הרגו, ואנו מעידים שאתם עצמכם הייתם עמנו ביום זה בבבל, הרי אלו זוממים ונהרגין או משלמין, הואיל והעדים שהזימום לא השגיחו על עצמה של עדות כלל אם אמת היה או שקר.

הלכה ג

וזו שהאמינה תורה עדות האחרונים על העדים הראשונים, גזירת הכתוב הוא. אפילו היו העדים הראשונים מאה ובאו שנים והזימום ואמרו להם: אנו מעידים שאתם המאה כולכם עמנו הייתם ביום פלוני במקום פלוני, הרי אלו נענשין על פיהם. שהשנים כמאה ומאה כשנים. וכן בשתי כיתי עדים המכחישות זו את זו, אין הולכין אחר הרוב אלא דוחין את שתיהן.

הלכה ד

עדים זוממין אינן צריכין התראה, ועדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו הרי אלו נהרגין או לוקין או משלמין, מפני שהכחשה תחלת הזמה היא אלא שעדיין לא נגמרה.

הלכה ה

אין מזימין את העדים אלא בפניהם, ומכחישין את העדים שלא בפניהם. ועדים שהוזמו שלא בפניהן הרי הוכחשו, לפיכך אם מתו העדים שהזימום קודם שיזימו אותם בפניהם אין כאן עדות, שהרי הכחישו זה את זה.

הלכה ו

עדי נפשות שהוכחשו ולא הוזמו, אפילו בא הנהרג ברגליו אינם לוקין, מפני שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ואין לוקין עליו. אבל בית דין מכין אותן מכת מרדות כפי מה שיראו.

הלכה ז

עדים זוממים צריכין הכרזה. והיאך היא ההכרזה שלהן?

כותבין ושולחין בכל עיר ועיר: פלוני ופלוני העידו בכך וכך והוזמו והרגנום, או לקו בפנינו או ענשנו אותן כך וכך דינרין, שנאמר: והנשארים ישמעו וייראו.

הלכה ח

חיוב העדים זוממים לשלם במקום שחייבין לשלם קנס הוא, ולפיכך אין משלמין על פי עצמן. כיצד?

הרי שהעידו ונחקרה עדותן בבית דין ואחר כך אמרו שניהם: עדות שקר העדנו ואין לזה אצל זה כלום, או שאמרנו: העדנו על זה בכך וכך והוזמנו, אין משלמין על פיהן. אבל אם אמרו העדנו על זה והוזמנו בבית דינו של פלוני ונתחייבנו ליתן לו כך וכך, הרי אלו משלמין, שזו הודאה בממון שנגמר דינו ליתנו, ואם אמר האחד כך משלם חלקו.