הלכות עדות פרק כב

הלכה א

שתי כתי עדים המכחישות זו את זו שבא עד אחד מכת זו ועד אחד מכת זו והעידו בעדות אחרת אין כאן עדות, שהרי בודאי אחד מהן שקר ואין ידוע מי הוא משניהן. באה כת זו בפני עצמה והעידה עדות ובאה כת זו והעידה עדות אחרת בפני עצמה, מקבלין כל אחת מהן בפני עצמה.

הלכה ב

ראובן שהוציא על שמעון שני שטרות אחד במנה ואחד במאתים וכפר שמעון בשני השטרות, ועדי שטר זה כת אחת מאותן השנים שהכחישו זו את זו, ועדי השטר השני הכת השניה, הרי שמעון משלם מנה, שיד בעל השטר על התחתונה וישבע על השאר. יראה לי: ששבועה זו שישבע על השאר בנקיטת חפץ כדין מודה במקצת, שהרי עליו שני עדים כשרים מעידין במקצת הממון שכפר בכולו. ולא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים כמו שבארנו.

[השגת הראב”ד]: יראה לי ששבועה זו שישבע על השאר וכו' עד ולא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים כמו שבארנו

אמר אברהם: יש מקשין על זה והלא שטר שעבוד קרקעות הוא ועוד אני אומר שאין זה דומה לדרבי חייא דהתם טענה אחת ועדות העדים במקצת כהודאה דמיא אבל הכא שני שטרות שתי טענות הן וכל שכן שהן שתי כתי עדים ועוד כי הוא עצמו כתב בטוען את חברו חמשים בשטר וחמשים בלא שטר והודה בשטר וכפר השאר פטור.

הלכה ג

הוציא ראובן שטר על לוי ועדיו כת אחת משתיהן, והוציא שמעון שטר שני על לוי ועדיו הכת השניה ולוי כופר בשניהן, הרי ראובן נשבע ונוטל ושמעון נשבע ונוטל, שבודאי אחד מהן יש לו אצלו. ושבועה זו בתקנת חכמים כדין חנוני על פנקסו.

הלכה ד

הוציא ראובן שטר על שמעון ועדיו כת אחת מהן, והוציא שטר שני על לוי ועדיו הכת השניה וכל אחד מהן כופר בו, המוציא מחברו עליו הראיה. הואיל ואין ראובן יכול לקיים אחד משני שטרות, הרי כל שטר מהן כחרס, ושני הנטענין נשבעין היסת ונפטרין. במה דברים אמורים?

כשבאו שתי הכתות להעיד כאחת, אבל כל המוציא שטר שיש בו עדות כת אחת משתיהן, הרי זה גובה בו. ואם הוציא אחר כך בין הוא בין אחר שטר שיש בו עדות הכת השניה, הרי זה גובה בו בין ממלוה הראשון בין מאחר, שהרי כל כת משתיהן באה בפני עצמה והעידה.

הלכה ה

מי שהביא עדים ונחקרה עדותן והוזמו וחזר והביא עדים אחרים באותה הטענה עצמה והוזמו אפילו מאה כת, ואחר כך הביא עדים אחרים באותה הטענה עצמה ונמצאת עדות אלו האחרונים מכוונת, דנין על פיהן. שאע"פ שהוחזק זה שטען טענה זו להביא עדים שקרנים, הרי לא הוחזקו אלו העדים האחרונים שהן משקרין. אבל שטר שקרא עליו ערער, והוא: שיבאו שנים ויאמרו: ממנו שאל לזייף לו שטר זה, אף על פי שנתקיים השטר מחותמיו, אין גובין בו לעולם ויראה לי: שאם באו עדי השטר והעידו הן בעצמן על כתב ידן, גובין בו.

סליקו להו הלכות עדות בס"ד.