הלכות עדות פרק ט

הלכה א

עשרה מיני פסלות הם: כל מי שנמצא בו אחד מהן הרי הוא פסול לעדות, ואלו הן: הנשים, והעבדים, והקטנים, והשוטים, והחרשים, והסומים, והרשעים, והבזויין, והקרובין, והנוגעין בעדותן, הרי אלו עשרה.

הלכה ב

נשים פסולות לעדות מן התורה, שנאמר: על פי שנים עדים לשון זכר ולא לשון נקבה.

הלכה ג

וכן הטומטום והאנדרוגינוס פסולין מפני שהן ספק אשה. וכל מי שהוא ספק כשר ספק פסול, הרי הוא פסול, שאין העד בא אלא להוציא ממון על פיו או לחייב על פיו, ואין מוציאין ממון מספק ואין עונשין מספק דין תורה.

הלכה ד

העבדים פסולין לעדות מן התורה, שנאמר: ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, מכלל שאחיו כמוהו. מה אחיו בן ברית אף העד בן ברית קל וחומר לגוי. אם עבדים שהן במקצת מצות פסולין הגויים לא כל שכן.

הלכה ה

מי שחציו עבד וחציו בן חורין פסול.

הלכה ו

כל מי שנשתחרר והרי הוא מחוסר גט שחרור פסול, עד שיגיע גט לידו ויעשה מכלל בני ברית ואחר כך יעיד.

הלכה ז

הקטנים פסולין לעדות מן התורה, שנאמר: בעדים ועמדו שני האנשים, אנשים ולא קטנים. אפילו היה הקטן נבון וחכם, הרי הוא פסול עד שיביא שתי שערות אחר שלש עשרה שנה גמורות. ואם הגיע לעשרים שנה ולא הביא שתי שערות ונולד בו סימן מסימני סירוס, הרי זה סריס ויעיד, ואם לא נולד בו, לא יעיד עד רוב שנותיו, כמו שבארנו בהלכות אישות.

הלכה ח

קטן שהגיע לכלל שנותיו שנראו בו סימני בגרות מלמעלה, אינו צריך בדיקה. ואם לאו - אין מקבלין עדותו עד שיבדק. ובן שלש עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות ואינו יודע בטיב משא ומתן, אין עדותו עדות בקרקעות, מפני שאינו מדקדק בדברים שהרי אינו יודע, אבל בעדות מטלטלין מקבלין עדותו הואיל והוא גדול.

הלכה ט

השוטה פסול לעדות מן התורה לפי שאינו בן מצות. ולא שוטה שהוא מהלך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים בלבד, אלא כל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים אע"פ שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים, הרי זה פסול ובכלל שוטים יחשב. הנכפה בעת כפייתו פסול. ובעת שהוא בריא כשר. ואחד הנכפה מזמן לזמן או הנכפה תמיד בלא עת קבוע, והוא: שלא תהיה דעתו משובשת תמיד, שהרי יש שם נכפים שגם בעת בריאותם דעתם מטרפת עליהם. וצריך להתיישב בעדות הנכפין הרבה.

הלכה י

הפתאים ביותר שאין מכירין דברים שסותרין זה את זה ולא יבינו עניני הדבר כדרך שמבינין שאר עם הארץ, וכן המבוהלים והנחפזים בדעתם והמשתגעים ביותר, הרי אלו בכלל השוטים. ודבר זה לפי (מה) שיראה הדיין שאי אפשר לכוין הדעת בכתב.

הלכה יא

החרש כשוטה שאין דעתו נכונה ואינו בן מצות. ואחד חרש מדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר, אע"פ שראייתו ראייה מעולה ודעתו נכונה צריך להעיד בבית דין בפיו, או שיהיה ראוי להעיד בפיו ויהיה ראוי לשמוע הדיינים והאיום שמאיימין עליו. וכן אם נשתתק אף על פי שנבדק בדרך שבודקין לענין גיטין ונמצאת עדותו מכוונת והעיד בפנינו בכתב ידו, אינו עדות כלל, חוץ מעדות אשה לפי שבעיגונה הקילו.

הלכה יב

הסומים אע"פ שמכירין הקול וידעו האנשים, הרי אלו פסולין מן התורה, שנאמר: והוא עד או ראה מי שהוא ראוי לראות הוא שמעיד. והסומא באחת מעיניו כשר להעיד.