הלכות מלכים פרק י

הלכה א

בן נח ששגג באחת ממצותיו פטור מכלום, חוץ מרוצח בשגגה שאם הרגו גואל הדם אינו נהרג עליו. ואין לו עיר מקלט, אבל בתי דיניהן אין ממיתין אותו. במה דברים אמורים?

בשגג באחת ממצות ועבר בלא כוונה, כגון שבעל אשת חברו ודמה שהיא אשתו או פנויה, אבל אם ידע שהוא אשת חברו ולא ידע שהיא אסורה עליו, אלא עלה על לבו שדבר זה מותר לו, וכן אם הרג והוא לא ידע שאסור להרוג, הרי זה קרוב למזיד ונהרג. ולא תחשב זו להם שגגה מפני שהיה לו ללמוד ולא למד.

הלכה ב

בן נח שאנסו אנס לעבור על אחת ממצותיו מותר לו לעבור, אפילו נאנס לעבוד ע"ז עובד, לפי שאינן מצווין על קדוש השם. ולעולם אין עונשין מהן לא קטן ולא חרש ולא שוטה, לפי שאינן בני מצות.

הלכה ג

בן נח שנתגייר ומל וטבל, ואח"כ רצה לחזור מאחרי ה' ולהיות גר תושב בלבד כשהיה מקודם אין שומעין לו, אלא יהיה כישראל לכל דבר או יהרג. ואם היה קטן כשהטבילוהו בית דין יכול למחות בשעה שיגדיל ויהיה גר תושב בלבד. וכיון שלא מיחה בשעתו, שוב אינו מוחה אלא הרי הוא גר צדק. לפיכך אם בא ישראל על קטנה שהטבילוה בית דין, כסף כתובתה או קנס אונס או מפתה יהיה הכל תחת יד בית דין עד שתגדיל ולא תמחה בגירות, שמא תטול ותגדיל ותמחה ונמצאת זו אוכלת בגיותה מעות שאין לה זכות בהן אלא בדיני ישראל.

הלכה ד

בן נח שבירך את השם, או שעבד ע"ז, או שבא על אשת חברו, או שהרג חברו, ונתגייר פטור. הרג בן ישראל או שבא על אשת ישראל ונתגייר חייב. והורגין אותו על בן ישראל, וחונקין אותו על אשת ישראל שבעל, שהרי נשתנה דינו.

הלכה ה

כבר ביארנו שכל מיתת בני נח בסייף, אלא אם בעל אשת ישראל או נערה מאורסה יסקל. ואם בעלה אחר שנכנסה לחופה קודם שתבעל יחנק.

הלכה ו

מפי הקבלה שבני נח אסורין בהרבעת בהמה ובהרכבת אילן בלבד, ואין נהרגין עליהן. וגוי שהכה ישראל אפילו חבל בו כל שהוא, אף על פי שהוא חייב מיתה אינו נהרג.

הלכה ז

המילה נצטוה בה אברהם וזרעו בלבד, שנאמר: אתה וזרעך אחריך. יצא זרעו של ישמעאל, שנאמר: כי ביצחק יקרא לך זרע, ויצא עשו שהרי יצחק אמר ליעקב: ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך מכלל שהוא לבדו זרעו של אברהם המחזיק בדתו ובדרכו הישרה, והם המחוייבין במילה.

הלכה ח

אמרו חכמים שבני קטורה שהם זרעו של אברהם שבא אחר ישמעאל ויצחק חייבין במילה. והואיל ונתערבו היום בני ישמעאל בבני קטורה, יתחייבו הכל במילה בשמיני, ואין נהרגין עליה.

הלכה ט

גוי שעסק בתורה חייב מיתה, לא יעסוק אלא בשבע מצות שלהן בלבד. וכן גוי ששבת אפילו ביום מימות החול, אם עשאהו לעצמו כמו שבת חייב מיתה, ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו.

כללו של דבר: אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע, ואם עסק בתורה או שבת או חדש דבר, מכין אותו ועונשין אותו, ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה על זה, אבל אינו נהרג.

הלכה י

בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה. ואם הביא עולה מקבלין ממנו, נתן צדקה מקבלין ממנו. ויראה לי: שנותנין אותה לעניי ישראל, הואיל והוא ניזון מישראל ומצוה עליהם להחיותו. אבל הגוי שנתן צדקה מקבלין ממנו ונותנין אותה לעניי גויים.

הלכה יא

חייבין בית דין של ישראל לעושת שופטים לאלו הגרים התושבים לדון להן על פי המשפטים אלו, כדי שלא ישחת העולם. אם ראו בית דין שיעמידו שופטיהם מהן מעמידין, ואם ראו שיעמידו להן מישראל מעמידין.

הלכה יב

שני גויים שבאו לפניך לדון בדיני ישראל ורצו שניהן לדון דין תורה דנין. האחד רוצה והאחד אינו רוצה, אין כופין אותו לדון אלא בדיניהן. היה ישראל וגוי, אם יש זכות לישראל בדיניהן, דנין לו בדיניהם ואומרים לו: כך דיניכם, ואם יש זכות לישראל בדינינו, דנין לו דין תורה ואומרים לו: כך דינינו. ויראה לי: שאין עושין כן לגר תושב אלא לעולם דנין לו בדיניהם. וכן יראה לי: שנוהגין עם גרי תושב בדרך ארץ וגמילות חסדים כישראל, שהרי אנו מצווין להחיותן, שנאמר: לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה. וזה שאמרו חכמים: אין כופלין להן שלום בגויים, לא בגר תושב. אפילו הגויים צוו חכמים לבקר חוליהם ולקבור מתיהם עם מתי ישראל ולפרנס ענייהם בכלל עניי ישראל, מפני דרכי שלום. הרי נאמר: טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, ונאמר: דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.