הלכות כלים פרק יד

הלכה א

כל המציל בצמיד פתיל באהל המת מציל בצמיד פתיל באויר כלי חרס אם הציל במת החמור דין הוא שיציל בכלי חרס הקל וכל שאינו מציל באהל המת אינו מציל באויר כלי חרס.

הלכה ב

וכשם שאין צמיד פתיל לטומאה באהל המת כך אין צמיד פתיל לטומאה באויר כלי חרס כיצד קדירה שהיא מליאה אוכלין ומשקין ומוקפת צמיד פתיל ונתונה בתוך התנור הטמא הרי הקדירה וכל מה שבתוכה טהורין היה השרץ או משקין טמאין בתוכה ומוקפת צמיד פתיל ונתונה באויר התנור נטמא התנור [וכן כל כיוצא בזה].

הלכה ג

טבעת טמאה שמובלעת בתוך הלבינה או מחט טמאה שמובלעת בתוך העץ ונפלו לאויר כלי חרס נטמא אע"פ שאם נגע ככר תרומה בעץ זה או בלבינה זו טהור הרי הן מטמאין כלי חרס מאוירו.

הלכה ד

תרנגול שבלע שרץ או בשר מת ונפל לאויר התנור הרי זה טהור ואם מת שם התרנגול נטמא התנור שהבלועין בחי מצילין מיד כלי חרס כדרך שמצילין באהל המת.

הלכה ה

דברים שבתוך הפה או בתוך הקמטין אינן כבלועין כיצד אדם שהיו משקין טמאין בתוך פיו וקפץ פיו והכניס ראשו לאויר כלי חרס טמאהו וכן טהור שהיו אוכלין ומשקין לתוך פיו והכניס ראשו לאויר תנור טמא נטמאו אוכלים שבפיו היה לו בתוך קומטו כעדשה מן השרץ והכניסו לאויר התנור נטמא התנור אף על פי שהטומאה בתוך הקמט.

הלכה ו

ספוג שבלע משקין טמאין אע"פ שהוא נגוב מבחוץ אם נפל לאויר כלי חרס טימאה שסוף משקה לצאת וכן חתיכה של לפת ושל גמי חרסים שנשתמשו בהן משקין טמאין ונגבו ונפלו לאויר כלי חרס לא טמאוהו נפלו לתנור והוסק נטמא שסוף משקה לצאת במה דברים אמורים במשקין קלין אבל בחמורין כגון דם הנדה ומימי רגליה אם היו יכולין לצאת והקפיד עליו שיצא הרי זה מטמא התנור אף על פי שלא הוסק ואם אינו מקפיד עליו אינו מטמא עד שיוסק ויצא המשקה וכן בגפת חדשה הבאה ממשקין טמאין שהוסק בה התנור נטמא שסוף משקה לצאת אבל בישנה טהור איזו היא ישנה לאחר שנים עשר חדש ואם ידוע שיצא ממנה משקה בשעת היסק אפילו לאחר שלש שנים נטמא התנור כשיוסק.

[השגת הראב”ד]: שסוף משקה לצאת

אמר אברהם: יש בכאן שיבוש וכן שנינו בתוספתא פתילה מליאה משקין טמאין מבפנים ונגבו מבחוץ ונפלו לאויר התנור בשעת היסקו טמא שלא בשעת היסקו טהור אבל ספוג בין כך ובין כך טמא מפני שהוא עשוי למיכנס ובמשנה ספוג שבלע משקין טמאין ונגוב מבחוץ ונפלו לתנור טמא שסוף משקה לצאת וכן חתיכה של לפתות ושל גמי ר"ש מטהר בשני אלו אלמא שאני ספוג משאר בולעים מפני שהוא כלי שמצניעין בו משקין ולדעת תנא קמא אף בלפת כמוש וגמי עושים כן שמניחין אותם על גבי מכה להיות מוצץ בו את הלחם ובודקין בהן את היין והם כמו כלים והכי איתא בתוספתא

הלכה ז

כלי חרס שחלקו במחיצה משפתו עד קרקעיתו ונכנסה טומאה באויר אחד משני החלקים נטמא הכלי כולו לפי שאין דרך בני אדם לחלק כלי חרס כדרך שחולקין האהלים לפיכך תנור שחצצו בנסרים או ביריעות ונמצא השרץ במקום אחד הכל טמא.

הלכה ח

כלי שהיתה הטומאה בתוכו והכניס הכלי לאויר כלי חרס ושפת הכלי הטמא חוץ לכלי חרס אע"פ שהטומאה מכוונת בתוך כלי חרס הרי זה טהור שנאמר: אל תוכו לא אל תוך תוכו.

הלכה ט

וכן אם היה כלי חרס טמא והכניס לאוירו כלי אחר שיש בו אוכלים ומשקין ושפת הכלי האחר חוץ לכלי חרס אף על פי שהאוכלין והמשקין מכוונין בתוך כלי חרס הטמא הרי אלו טהורין שנאמר: כל אשר בתוכו יטמא ולא שבתוך תוכו כיצד כוורת או קופה או קדירה או חמת וכיוצא בהן שהיה השרץ בתוכה ושלשל הקופה לאויר החבית או לאויר התנור אף על פי שהשרץ מכוון בתוך אויר החבית הואיל ושפת הקופה או החמת למעלה משפת החבית או משפת התנור הרי אלו טהורין ואם היה בתוך החמת או בתוך הקדירה וכיוצא בהן אוכלין או משקין ושלשלן לאויר התנור או לאויר החבית הטמאין הרי הן טהורין היתה הכוורת או הקופה או החמת וכיוצא בהן נקובין אינן מצילין אלא אם היה השרץ לתוכן ושלשלן לאויר כלי חרס הטהור נטמא ואם היו אוכלין או משקין לתוכן ושלשלן לאויר כלי חרס הטמא נטמאו וכמה יהיה בנקב אם היה בכלי שטף במוציא זיתים ואם היה בכלי חרס העשוי לאוכלין שיעורו כזיתים והעשוי למשקין שיעורו בכונס משקה והעשוי לכך וכך מטילין אותו לחומרו וכשינקב כלי חרס זה בכונס משקה אינו מציל מיד כלי חרס.

[השגת הראב”ד]: אם היה בכלי שטף

אמר אברהם: זה ההפרש לא נמצא בשום מקום לענין צמיד פתיל וההפרש שביניהן לענין קבולי טומאה הוא דבכלי חרס אזלינן למה שהוא מיוחד ובכלי עץ במוציא רימון מפני שהוא ראוי לתקנו ואין אדם פורש ממנו עד שינקב במוציא רמון ולפיכך שנו במשנה כל כלי בעלי בתים שיעורן ברמונים בכלל לזה השיעור כולן שוים אבל יש שיעורים אחרים שאינן כל הכלים שוים שיש לכלי חרס שיעורים קטנים יותר מזה אבל לענין הצלה מאויר הטומאה כולן שוים כלומר למה שהוא מיוחד אזלינן ומשנה שלימה היא פ"ח עיין ותמצא.

הלכה י

סתם נקב כלי חרס בזפת אם היה השרץ בכלי זה ושלשלו לאויר התנור הטהור נטמא שאין הצמיד מציל על הטומאה מלטמא כמו שביארנו אבל אם היה בכלי זה אוכלין או משקין ושלשלו לאויר התנור הטמא הרי הן טהורין שהרי הנקב סתום ושאר כל הכלים שסתמן בזפת וכיוצא בו אינו מציל מיד כלי חרס.

[השגת הראב”ד]: סתם נקב כלי חרס בזפת

אמר אברהם: טעה בכל זה שאינו אלא בסתמו בטיט אבל אם סתמו בזפת התנור טהור מפני שהזפת חיבור לה וכסתום דמי ופיה למעלה והוי תוך תוכו אבל שאר הכלים אין הזפת חיבור להם והתנור טמא דכנקובים דמי וכל שכן אם סתמן בטיט שאינו חיבור והכי איתא בתוספתא.

הלכה יא

כוורת פחותה אע"פ שסתם הפחת בקש אינה מצלת מיד כלי חרס שהרי אינה כלי.

הלכה יב

החמת והכפישה שנפחתו במוציא רמון אף על פי שבטלו מתורת כלי הרי אלו מצילין מיד כלי חרס והוא שיהיה הפחת למעלה משפת כלי חרס מבחוץ ויהיה בית קבול שלהן משולשל לתוך כלי חרס.

הלכה יג

עור פשוט וכיוצא בו שהיה שקוע לאויר כלי חרס או לאויר התנור והשרץ בתוך העור הרי התנור טמא ואם היה השרץ בתנור אוכלין ומשקין שבתוך העור טמאין שאין מציל מיד כלי חרס אלא כלים שיש להן תוך כגון הסל והקופה והחמת.

הלכה יד

כלי חרס שהיתה טומאה בתוכו והיה כלי חרס טהור כפוי ע"פ הכלי הטמא או שהיה הכלי שהטומאה דבוקה בתוכו כפוי על פי הכלי הטהור אע"פ שאויר שניהן מעורב הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו שהרי לא נכנסה הטומאה עצמה לאויר כלי חרס הטהור לפיכך חבית שהיתה מליאה משקין טהורין ונתונה למטה מנחושתו של תנור ונפל שרץ לתוך התנור הרי החבית והמשקין טהורין אף על פי שאויר התנור מעורב עם אויר החבית וכן אם היתה החבית כפויה על פי התנור ופיה לאויר התנור אפילו המשקה שבשולי החבית טהור.