הלכות כלים פרק ב
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות כלים פרק ב

הלכות כלים  פרק ב

הלכה א

העושה כלי קיבול מכל מקום הרי זה מקבל טומאה בכל שהוא מן התורה ואין לכלי קיבול שיעור והוא שיעשה דבר של קיימא שאפשר שיעמוד כיצד העושה כלי מן העור המצה שלא נתעבר כלל או מן הנייר אע"פ שאין הנייר מקבל טומאה או מקליפת הרימון והאגוז והאלון אפילו חקקום התינוקות למוד בהן את העפר או שהתקינום לכף מאזנים הרי אלו מקבלין טומאה שתינוק חרש שוטה וקטן יש להן מעשה אף על פי שאין להן מחשבה אבל העושה כלים מן הלפת והאתרוג והדלעת היבשים שחקקן למוד בהן וכל כיוצא בהן הרי הן טהורין לפי שאמר אברהם: שיעמדו אלא זמן מועט.

 

הלכה ב

קנה מאזנים והמחק שיש בהן בית קיבול מתכת והאסל שיש בו בית קיבול מעות וקנה של עץ שיש בו בית קיבול מים ומקל שיש בו בית קיבול מזוזה או מקום מרגלית ומשחזת של עץ שיש בו בית קיבול שמן ולוח פנקס שיש בו בית קיבול שעוה כל אלו וכיוצא בהן אע"פ שהן פשוטי כלי עץ הואיל ויש בהן בית קיבול כל שהוא מקבלין טומאה דין תורה ואין טמא מן התורה אלא בית קיבול לבדו שיש בהן והמשמש את בית הקיבול משאר הכלי שבית הקיבול צריך לו אבל היתר על הצורך משאר הכלי הפשוט טהור מן התורה וטמא מדבריהן כמו שביארנו.

 

הלכה ג

בית קיבול העשוי למלאותו אינו בית קיבול כיצד בקעת של עץ שחוקקין בה בית קיבול ותוקעין בו הסדן של ברזל אם של נפחים היא אינה מקבלת טומאה שאף על פי שיש בה בית קיבול לא נעשה אלא למלאותו וכן כל כיוצא בזה ואם היתה של צורפין הרי זו מקבלת טומאה מפני שהן מגביהין את הברזל בכל עת שירצה ומקבצין את שפות הזהב והכסף המתקבצת שם תחת הסדן והרי נעשה לקבלה וכן כל כיוצא בו.

 

[השגת הראב”ד]: ותוקעין בו הסדן

אמר אברהם: לשון המשנה תחתית הצורפים טמאה ושל נפחים טהורה

 

[השגת הראב”ד]: ואם היתה של צורפים

אמר אברהם: תוספתא מפני מה תחתית של צורפים ושל זהבים טמאה מפני שמכניס לתוכה גרוטאות ושל נפחים טהורה ואם התקינה להכניס לתוכה גרוטאות טמאה.

 

הלכה ד

הכף החקוק שתחת רגלי המטות והמגדלות וכיוצא בהן אע"פ שהוא מקבל טהור ואין בו משום כלי קיבול לפי שאינו עשוי לקיבול אלא לסמוך בו בלבד שפופרת הקש מקבלת טומאה ככל כלי העץ שמקבלין טומאה אפילו אינה יכולה לקבל אלא טיפה אחת ושפופרת הקנה שחתכה לקבלה אינה מקבלת טומאה עד שיוציא את כל הלבן שבתוכה ואם לא נחתכה לקבלה הרי היא כפשוטי כלי עץ אבל שפופרת של פקועות וכיוצא בהן אינן כלים אלא כאוכלין הן חשובין.

 

הלכה ה

שפופרת שחתכה ונתן בה את המזוזה ואחר כך נתנה בכותל אפילו נהיה שלא כדרך קבלתה מקבלת טומאה קבעה בכותל אם קבעה כדרך קבלתה הרי זו מקבלת טומאה שלא כדרך קבלתה טהורה נתן השפופרת בכותל ואח"כ נתן בה המזוזה אם היתה כדרך קבלתה הרי זו מקבלת טומאה שלא כדרך קבלתה טהורה קבעה בכותל אפילו כדרך קבלתה טהורה.

 

[השגת הראב”ד]: שפופרת שחתכה

אמר אברהם: קשיא לי מה ששנינו בכלים פט"ז בית הנגר בית המנעול בית המזוזה הרי אלו טהורין ואולי כשאין להם קיבול קאמר אבל שפופרת יש לה בית קיבול ובכלי קיבול לא חילקו זה החילוק האמור באותה משנה וכן כתבתי בפירוש תורת כהנים.

 

הלכה ו

כלי שאורגין אותו מן הנסרים או מן השעם כדי שישטחו עליו הבגדים והמוגמר מלמטה כדי שיתבסמו אם היה עשוי ככוורת שאין לו קרקע טהור ואם היה בו בית קבולת כסוי הרי זה מקבל טומאה.

 

הלכה ז

סנדל של בהמה של מתכת טמא ושל שעם טהור שאין זה חשוב מכלי הקבלה.

 

הלכה ח

הצורר מרגלית בעור והוציאה ונשאר מקומה עמוק הרי זה מקבל טומאה עד שיפשט שכל כלי קיבול מקבלין בכל שהן והרי מקומן כמו כיס קטן אבל צרור המעות אינו מקבל טומאה שאין עליו צורת כלי.

 

[השגת הראב”ד]: שאין עליו צורת כלי

אמר אברהם: תוספתא צרור המרגלית בזמן שתוכו טמא פשוטו טהור מיטמא ומיטהר אפילו י' פעמים ביום נראה מן הענין הטעם מפני שהוא מקפיד על צרור המרגלית שלא תתפשט כדי שתהא מזומנת להחזירה לתוכה והרי היא ככיס אבל אינו מקפיד על צרור המעות לפיכך אינו ככיס אפילו בזמן שהמעות בתוכו.