הלכות כלים פרק כד

הלכה א

אלו עורות מתטמאין במדרס. עור שחשב עליו לשטיחה ועור שמניחין על המטות מלמעלה לישן עליו ועור שמניחין על החמור תחת המשאוי ועור שמניחין בערס תחת הקטן ועור הכר ועור הכסת ועור שמניחין תחת השלחן בעת האכילה כדי שיפלו עליו הפירורין מפני שהוא נשען עליו ברגלו ועוד שחוגר נופץ הפשתן עליו בעת שנופץ ועור שחוגר החמר עליו ועור שמניח הסבל על כתיפו בעל שסובל ועור שמניח הרופא על ברכיו בעת שמפיס השחינין מפני שכל העורות האלו יושב עליהן ועור הלב של קטן שרירו יורד עליו כדי שלא יפסדו בגדיו ועור שעשאהו לנותנו על לבו בשעת הקציר מפני השרב ועור שלופפין הכסות בו ועור התפור בתיבה שמניחין בו הבגדים שכל אלו מתהפכין עליהן ונשענין עליהן.

הלכה ב

כל העורות המתטמאות במדרס אינן מתטמאין עד שיהיה בהן כשיעור חמשה טפחים על חמשה טפחים ואלו עורות שאין מתטמאין במדרס. עור שחוגר סורק הצמר בעת שסורק ועור שלופף בו הצמר הסרוק ועוד שלופף בו הארגמן ועור התופר שמניחין בו הארגמן וכולן מתטמאין בשאר טומאות.

הלכה ג

עור שעשאו חיפוי לכלים טהור מכלום עשאו חיפוי למשקולת מקבל שאר טומאות שהרי נעשה לקבלה ואינו מתטמא במדרס.

הלכה ד

עור שעשאהו לעקבו ולפרסתו אם חופה את רוב הרגל מתטמא ואם לאו טהור.

הלכה ה

מנעל שעל האימום אע"פ שעדיין לא לבשו אדם הרי זה מתטמא במדרס שכבר נגמרה מלאכתו.

הלכה ו

כל עור הראוי להתטמא במדרס ואינו חסר מלאכה המחשבה מטמאתו ואם חישב עליו להיות עור שלחן וכיוצא בו הרי זה מתטמא במדרס ואם חסר מלאכה אין המחשבה מועלת בו עד שתיגמר מלאכתו חוץ מן העור שמחפין בו המרכב מפני האבק שהמחשבה מועלת בו אף על פי שלא נגמרה מלאכתו במה דברים אמורים? בעורות בעל הבית אבל עורות העבדן שסתמן למכירה אין המחשבה מטמאתן עד שיעשה בהן מעשה ויכינם למדרס.

[השגת הראב”ד]: ואם חישב עליו להיות עור שלחן

אמר אברהם: כמדומה אני זו היא קטבליא.

הלכה ז

אין אדם מטמא במדרס משכב או מרכב שאינן שלו שנאמר: והנוגע במשכבו גזל משכב ודרס עליו בלא נגיעה טהור ואם נתייאשו הבעלי' טמא גנב משכב וישב עליו טמא שחזקתו שנתייאשו הבעלים שאינן יודעים מי גנבו ואם נודע שעדיין לא נתייאשו הבעלים טהור לפיכך גנב שגנב עור וחישב עליו לשכיבה מחשבה מועלת לו ומתטמא במדרס אבל הגזלן אין מחשבתו מועלת אלא אם כן נתייאשו הבעלים.

הלכה ח

עור שנטמא במדרס והתחיל לקורעו רצועות הרי הוא בטומאתו עד שימעטנו פחות פחות מחמשה טפחים.

הלכה ט

כל כלי עור שנטמא במדרס הזב ושינהו לכלי אחר אם שינהו מפשוט לפשוט הרי הוא בטומאתו שינהו מפשוט למקבל וממקבל לפשוט טהור ובבגד הכל טמא כיצד חמת שעשאה שטיח ושטיח שעשאה חמת טהור אבל חמת שנטמאה מדרס ועשאה תורמיל או תורמיל שעשאהו חמת הרי הן מדרס כשהיו.

הלכה י

כר של בגד שנטמא במדרס ועשאהו סדין או סדין שעשאהו כר או כסת בגד שעשאהו מטפחת או מטפחת שעשאהו כסת הרי הן מדרס כשהיו.

הלכה יא

כלים שעיקר עשייתן לקבלה ולמשכב כאחד כגון הכרים והכסתות והשקין והמרצופין אם נפחתו אע"פ שטהרו מלהתטמא במת ובשאר טומאות מפני שאינן יכולין לקבל הרי הן מתטמאין במדרס שעדיין הן ראויין למדרס אבל כלים שעיקר עשייתן לקבלה בלבד כגון החמת והתורמיל אם היו גדולים כדי שיהיו ראויין לישב עליהן הואיל ויושבין עליהן מפני גודלן הרי הן מתטמאין במדרס כל זמן שהן שלימין נפחתו אף על פי שאפשר עדיין לישב עליהן אין מתטמאין במדרס שעיקר עשייתן לקבלה בלבד הואיל ובטלו מלקבל טהרו מלהתטמא לא במדרס ולא בשאר טומאות וכמה הוא שיעורן ויהיו ראויין למדרס החמת שבעה קבין והילקוט חמשה והקלסתר שתולין בו השעורים בראש הבהמה ארבעה והכריתית שמערין בה המים סאה פחות משיעורין אלו אינן ראויין למדרס ואין דרך העם לישב עליהן נפחתו וצרר מקום הפחת הרי הן טהורין וכאילו לא קשר מקום הפחת וכל החמתות שנפחתו וצררן טהורות חוץ משל ערביים מפני שכך הוא דרכן תמיד לצררן וחמת חלילין אין מתטמא במדרס שהרי אינה ראויה למדרס.