הלכות כלים פרק ה

הלכה א

כל הכלים אין מקבלין טומאה עד שתגמר מלאכתן וכלי עץ מאימתי מקבלין טומאה המטה והעריסה משישופם בעור הדג גמר שלא לשוף מקבלין טומאה הסלים של עץ משיחסום שפתותיהן ויכרות עוקצי השריגים והעצים הקטנים היוצאים ע"ג הסל היו הסלים של תמרה אף על פי שלא כרת ההוצין מבפנים מקבלין טומאה שכך מקיימין אותן הכלכלה משיחסום פיה ויכרות ההוצים ויגמור את התלויות בית הכוסות והלגינין אף ע"פ שלא כרת מבפנים מקבלין טומאה שכך מקיימין אותם הקנונים הקטנים והקלתות משיחסום שפתותיהן ויכרות ההוצין היוצאים הקנונים הגדולים והסיוגים הגדולים משיעשה שני דורים לרוחב שלהן הנפה והכברה וכף מאזנים משיעשה דור אחד לרוחב שלהן הקופה משיעשה שתי צפירות לרוחב שלה והערק משיעשה בו צפירה אחת אע"פ שלא גמר גביהן מקבלין טומאה שהרי נראו למה שנעשו וצורת הכלי עליהן הא למה זה דומה לבגד שנארג מקצתו המחצלת משיכרות ההוצין וזהו גמר מלאכה וכל כלי הנסרים אינן מקבלין טומאה עד שיתחסמו שפתותיהן גולמי כלי עץ מקבלין טומאה משנעשה הכלי בצורתו אף על פי שעתיד לתארו בשרד או להשוותו במחוגה או לייפותו במעצד וכיוצא במעשים אלו ועדיין הוא גולם הואיל ואינו מחוסר חקיקה והרי השלים חפירתו הרי זה מקבל טומאה וכל גולמי כלי עץ מקבלין טומאה חוץ משל אשכרוע שאין הכלי ממנו חשוב כלי עד שיתייפה וקרוב בעיני שכלי עצם ככלי אשכרוע ואין גולמיהן מקבלין טומאה כלי עץ שאין עליו צורת כלי אע"פ שמשתמשין בו אינו מקבל טומאה. ארובות של נחתומין שסודרים עליהן החלות כשהן בצק מתטמאות שהרי צורת הכלי עליהן ושל בעלי בתים אינן מקבלין טומאה ואם צבען בסקרא או בכרכום וכיוצא בהן מתטמאות שהרי נעשית להן צורת כלי סרוד של נחתומין שנותנין בו המים שמקטפין בו טמא ושל בעלי בתים טהור ואם גפפו מארבע רוחותיו מתטמא נפרץ מרוח אחת טהור והלוח שעורכין עליו מתטמא כלי עץ שהסלתים מרקדין עליו את הסלת מתטמא ושל בעלי בתים טהור רחת הגרוסות מתטמאות של אוצרות טהורה של גתות מתטמאה ושל גרנות טהורה זה הכלל העשוי לקבלה מקבל טומאה והעשוי ליכנס בו טהור.

[השגת הראב”ד]: והערק משיעשה בו צפירה

אמר אברהם: פי' בערוך נפה והטעם מפני שאדם משתמש באלו במה שהן מה שאין כן בשאר כלים שהזכיר למעלה עכ"ל

[השגת הראב”ד]: ואין גולמיהן מקבלין טומאה

אמר אברהם: זאת הקורבה לא ידעתי מאין באה לו שהרי פירשו בו טעם מפני שמחוסרין שליקה וממרים את מה שבהם פירוש עושין מה שבהם מר ואין זה הענין בכלי עצם ואי ס"ל כר"נ דאמר במסכת חולין גולמי כלי עצם כגולמי כלי מתכות דמי לימא הכי ולמה ליה לדמויינהו לאשכרוע שהוא כלי עץ ומוציא מדין כלי עץ שאפילו שליקתו מעכבתו מפני שפוגם מה שנותנין בו

[השגת הראב”ד]: ארובות של נחתומין וכו'

אמר אברהם: דבר זה בהיפך ארובות כמו ערוכות והוא הקטוף סרוד הוא שמוליך עליו המקרצות לתנ והטעם של נחתומין טמא מפני שהוא מייחד כלי לזה התשמיש אבל של בעל הבית אין תשמישו תדיר ואין מייחדו לכלי ואם ייחדו טמא והכי איתא בתוספתא

[השגת הראב”ד]: והלוח שעורכין עליו וכו'

אמר אברהם: זה שיבוש

[השגת הראב”ד]: כלי עץ כו'

אמר אברהם: בערוך פירש נפה של שיער וכן משמעותו בכל מקום אלא שזה הפרק כולו אינו מדבר באורג אבל נראה כי הוא של עור כמו אותן של רופאים ובו דברה המשנה תחלה וממה שאמר רבי יהודה בסמוך אף של גדלת טמא מושב שהבנות יושבות בתוכו וגודלות למדנו שלא דבר ע"כ בשל שיער אלא בשל עור כאשר כתבתיה.

הלכה ב

כל התלויין טהורין חוץ מתלויי נפה של סלתין ותלוי כברה של גרנות ותלוי מגל יד ותלוי מקל הבלשין מפני שהן מסייעין בשעת מלאכה זה הכלל העשוי לסייעו בשעת מלאכה מתטמא לתלות בו הכלי בלבד טהור.

הלכה ג

נבלי המשוררים מתטמאין נבלי בני לוי שמזמרין בהן במקדש טהורין הביטנון והנקטמון והאירוס מתטמאין.

[השגת הראב”ד]: והנקטימון

אמר אברהם: קשיא לי מה ששנו במסכת שבת אנקטמין טהורין ואין יוצאין בהן בשבת.

הלכה ד

מצודת החולדה מתטמא ושל עכברים טהורה לפי שאין לה בית קיבול ואין עליה צורת כלי.

הלכה ה

קוצין שאורגין בהן כמו כפיפה שמניחין בה התאנים וכיוצא בהן מתטמאין ושאורגין בהן כתבנית מנורה גדולה שאוצרין בהן החטין טהורה שאין תורת כלי עליה.

[השגת הראב”ד]: קוצין שאורגין

אמר אברהם: לשון המשנה פטיליא טמאה וחסינה טהורה והטעם מפני שאינה עשויה לטלטל כלל.

הלכה ו

עלין שמסרגין אותן כמין סייג סביב לפירות טהור ואם עשו סייג של נסרין מתטמאין.

[השגת הראב”ד]: עלין שמסרגין

אמר אברהם: זהו סגניות שבמשנה.

הלכה ז

חותל של הוצין שמניחין בו הרוטב וכיוצא בו אם הוא נותן לתוכו ונוטל מתוכו מתטמא ואם אינו יכול ליטול מה שבתוכו עד שיקרענו או יתירנו או שחשב לאכול מה שבתוכו ולזרקו טהור וכן הקרן שהוא משתמש בה ומשליכה אינה מקבלת טומאה ואם חשב עליה מקבלת טומאה.

הלכה ח

השופר אינו מקבל טומאה חתכו להיות קרן תשמיש מקבל טומאה.

הלכה ט

קערה שקבעה בשידה תיבה ומגדל אם היא כדרך קבלתה מקבלת טומאה ואם קבעה בדופן שהרי אינה מקבלת עד שמטים שידה על צידה הרי זו מכלל השידה וטהורה.

הלכה י

האקון והרטוב והכלוב של עץ טהורין.

[השגת הראב”ד]: האקון

אמר אברהם: פי' בערוך כלי של מצודת דגים.

הלכה יא

המדף והפלצור ומצודת סכרים מתטמאין שהרי צורת כלי עליהם.

הלכה יב

הספסלין שבפונדקאות ושל מלמדי תינוקות אף על פי שהן נקובין ומכניסין בהן את הרגלים טהורים קבעו בהן רגלים במסמר מקבלין טומאה זה הכלל כל שניטל ואין רגליו ניטלות עמו טהור וכל שניטל ורגליו ניטלות עמו טמא ואם היו כולן של עץ או עצם מקבל טומאה היתה אחת מרגליו של אבן אינו מקבל טומאה.