הלכות מקואות - פרק ב

הלכה א

אלו חוצצין באדם. לפלוף שחוץ לעין וגלד שחוץ למכה והדם יבש שעל גבי המכה והרטייה שעליה וגלדי צואה שעל בשרו ובצק או טיט שתחת הציפורן והמלמולין שעל הגוף וטיט היון וטיט היוצרים וטיט של דרכים הנמצא שם תמיד אפילו בימות החמה כל אלו חוצצין ושאר כל הטיט כשהוא לח אינו חוצץ שהרי נמחה במים וכשהוא יבש חוצץ.

הלכה ב

הדבש והדיו והחרוב יבשין חוצצין לחין אינן חוצצין ושאר כל והחלב והדם ושרף התות והתאנה והשקמה השרפין בין לחין בין יבשין חוצצין ודם שנסרך בבשר אפילו לח חוצץ האבר והבשר המדולדלים חוצצין.

הלכה ג

בית הסתרים באשה חוצץ עד שתדיח תחילה שהזיעה שם תמיד והאבק מתקבץ וחוצץ במה דברים אמורים? בנשואה אבל בפנויה הואיל ואינה מקפדת אינו חוצץ.

הלכה ד

האגד שעל גבי המכה והקשקשין שעל גבי השבר והשירים והנזמים והקטליות והטבעות בזמן שהן חזקים ודבוקים בבשר חוצצים רפים אינם חוצצין.

הלכה ה

חוטי צמר וחוטי פשתן והרצועות שקושרות הנשים בראשיהן לנוי חוצצין מפני שמבדילין בין הגוף ובין המים אבל חוטי שיער אין חוצצין מפני שהמים באין בהן אע"פ שאינן רפין.

הלכה ו

חוטין שבצואר אינן חוצצין אפילו של פשתן לפי שאין אשה חונקת עצמה בהן אבל חבקים שבצואר כגון קטליות וענקים חוצצין לפי שהאשה חונקת עצמה בהן כדי שתראה בעלת בשר.

הלכה ז

שיער שעל הלב שנתקשר ונעשה קלקלי וכן קלקלי הזקן חוצצין.

הלכה ח

חץ התחוב באדם בזמן שהוא נראה חוצץ ובזמן שאינו נראה טובל ואוכל בתרומתו לערב אף על פי שהוא חץ טמא וכן מי שבלע טבעת טמא וטבל הרי זה טהור ואם הקיאה אחר שטבל נטמא במגעה שכבר ביארנו שכל הבלועים בגוף החי לא מטמאין ולא מתטמאין נכנסו צרורות וקיסמין בסדקי רגליו מלמטה חוצצין.

הלכה ט

אספלנית מלוגמא ורטייה שעל בית הסתרים חוצצין אע"פשאינו צריך שיכנסו בהן המים צריכין שיהיו ראויין ולא יהא בהן דבר חוצץ כמו שביארנו היתה בו שערה אחת או שתים חוץ למכה וראשה מודבק למכה או שהיו שתי שערות ראשם מודבק בטיט או בצואה או שהיו שתי שערות בריסי עיניו מלמטה ונקבן והוציאן בריסי עיניו מלמעלה הרי אלו חוצצין.

הלכה י

לא יטבול אדם בעפר שעל רגליו ואם טבל אינו חוצץ.

הלכה יא

האוחז באדם ובכלים והטבילן הרי הן בטומאתן ואע"פ שרפה ידיו עד שבאו בהן המים גזירה שמא לא ירפה ואם הדיח ידיו במים עלתה להן טבילה.

הלכה יב

המפשלת בנה לאחורה וטבלה לא עלתה לה טבילה שמא היה טיט ברגלי התינוק או בידיו ונדבק באמו בשעת טבילה וחצץ ואחר שעלתה נפל.

הלכה יג

נדה שנתנה שערה בפיה או שקפצה ידה או שקרצה בשפתותיה או שנמצא עצם בין שיניה כאילו לא טבלה וכן שאר כל הטמאים נתנה מעות בפיה וירדה וטבלה טהרה מטומאת הנדה והרי היא טמאה על גב רוקה ונמצאת ראשון לטומאה כמי שנגע ברוק הנדה וכן הדין בזב.

הלכה יד

ואלו שאין חוצצין באדם. קלקלי הראש ובית השחי ובית הסתרים שבאיש ולפלוף שבעין וגלד שהעלתה המכה ולכלוכי צואה שעל בשרו וצואה שתחת הציפורן וציפורן המדולדלת וכשות הקטן והוא השיער הדק שעל בשרו כל אלו אינן חוצצין.

הלכה טו

שתי שערות או יתר שהיו קשורין כאחת קשר אחד אינן חוצצין מפני שהמים באין בהן ושערה אחת שנקשרה חוצצת והוא שיהיה מקפיד עליה אבל אם אינו מקפיד עליה עלתה לו טבילה עד שתהיה רוב שערו קשור נימא נימא בפ"ע כזה הורו הגאונים ויראה לי ששערו של אדם כגופו הוא חשוב לענין טבילה ואינו כגוף בפני עצמו כדי שנאמר: רוב השיער אלא אף על פי שכל שיער ראשו קשור נימא נימא אם אינו מקפיד עליו עלתה לו טבילה אלא אם כן נצטרף לחוצץ אחר על גופו ונמצא הכל רוב גופו כמו שביארנו ואחד הנדה ואחד שאר הטמאין שיש בראשן שיער.

[השגת הראב”ד]: ויראה לי ששערו עד שיש בראשן שיער

אמר אברהם: כדברי הגאונים הוא העיקר.

הלכה טז

תקנת עזרא היא שתהיה אשה חופפת את שערה ואחר כך תטבול ואם אפשר לה לחוף בלילה ולטבול מיד תיכף לחפיפה הרי זה משובח ובשעת הדחק או מפני החולי חופפת אפילו בע"ש וטובלת למוצאי שבת.

הלכה יז

טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם באותו היום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף פעם שנייה אלא חוזרת וטובלת מיד בלבד ואם לאו צריכה לחוף פעם שנייה ולטבול.

[השגת הראב”ד]: אם באותו היום שחפפה

אמר אברהם: הא קי"ל כלישנא בתרא דאמר אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לא לחוף ולא לטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול ומ"ש הוא אינו כלום דאפילו לא בעינן סמוך לכתחלה השתא דאשתכח ריעותא חיישינן אלא אם כן סמוך לחפיפה טבלה.

הלכה יח

לא תחוף אשה בנתר מפני שמקטף את השיער ולא באהל מפני שמסריך את השיער אלא בחמין ואפילו בחמי חמה מפני שהחמין משירין את השיע' ומסלסלין אותו אבל הצוננין מקלקלין ומקבצין את השיער ומתקשר.

הלכה יט

נדה שנתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה מפני השמנונית שעל ידיה.

הלכה כ

שרטה בבשרה והוציא דם וטבלה בתוך שלשה ימים אין מקום השריטות חוצץ לאחר שלשה ימים חוצץ מפני שהדם נקפה שם כגלד שע"ג המכה וכן לפלוף שבעין אם היה יבש והוא שהתחיל להוריק חוצץ בנדה.

[השגת הראב”ד]: מפני שהדם נקפה כגלד שעל המכה

אמר אברהם: זה שיבוש שהרי שנינו גלד שעל המכה אינו חוצץ ועוד ג' ימים למה הלא דבר הנראה לעינים הוא אם הגליד אם לא הגליד שלא אמרו במחט ג' ימים אלא לפי שאינו נראה לעינים ואין הדבר ברור אלא עד ג' ימים אבל כאן שנראה הולכין אחר הראייה ואולי למד שריטות מריבדא דכוסילתא דאמרי עד תלתא יומי לא חייצי וכו' ומאן לימא לן שהשריטות דומה לריבדא שמושך הדם וכל ג' ימים שופע דם אבל שריטה אחרת בתוך ג' ימים מגליד וחוצץ ודוקא חוץ למכה אבל ע"ג מכה אינו מקפיד.

הלכה כא

כוחל שבעין אינו חוצץ שעל גב העין חוצץ ואם היו עיניה פורחות אף על גבי העין אינו חוצץ.

הלכה כב

פתחה עיניה ביותר או עיצמתן ביותר לא עלתה לה טבילה במה דברים אמורים לענין טהרות אבל להתירה לבעלה הרי זו מותרת אע"פ שנתנה תבשיל לבנה או שהיה בה שרט ישן או שהיה על גב עינה כוחל ובין פתחה עיניה או עיצמתן הרי זו מותרת לבעלה שכל הדברים האלו וכיוצא בהן אינן חוצצין אלא מדבריהן ולענין טהרות גזרו לענין ביאה לא גזרו וכל החוצץ בנדה לטהרות חוצץ בשאר הטמאין לענין טהרות וחוצץ בגר בשעת טבילה.

[השגת הראב”ד]: וחוצץ בגר בשעת טבילה

אמר אברהם: אף זה תמה גר למה הקישו לטבילת טהרות.

הלכה כג

מי שטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אף ע"פ שנתעסק באותו המין כל היום כולו הרי הוא בטומאתו עד שיאמר יודע אני בודאי שלא היה זה עלי קודם הטבילה הואיל והוחזק טמא העמד טמא על טומאתו עד שתדע בוודאי שטהר.