הלכות פרה אדומה פרק י

הלכה א

הממלא מים לקידוש אינו צריך שיהיה הוא עצמו המקדש והמזה אלא מקדש אחד ומזה אחד וכן ממלא אדם בכלי ומערה מכלי לכלי ומקדש בכלי אחר ומערה המים המקודשין מכלי לכלי ומזה מכלי אחר.

הלכה ב

ממלא אדם מים ומניחן אצלו בלא קידוש כל זמן שירצה ואין בכך כלום ומוליכן ממקום למקום ומעיר לעיר ונותן עליהן אפר ומקדשן בכל עת שירצה וכן המים המקודשין מניחן אדם אצלו ימים ושנים ומזה מהן בכל יום שהוא צריך עד שיתמו ומוליכן ממקום למקום ומעיר לעיר ומשמר אדם אפר פרה אצלו ומוליכה ממקום למקום ומעיר לעיר פעם אחת הוליכו כלי שהיה בו מי חטאת בספינה בירדן ונמצא כזית מן המת בקרקע הספינה ונטמאו המים באותה שעה גזרו ב"ד הגדול שאין מעבירין מי חטאת ולא אפר חטאת בנהר ובספינה ולא ישיטם על פני המים ולא יעמוד בצד הנהר מכאן ויזרקם לצד השני אבל עובר הוא אדם במים עד צוארו ובידו אפר פרה או מים מקודשין וכן אדם וכלים הריקנים שהן טהורין לחטאת ומים שנתמלאו לחטאת ועדיין לא נתקדשו מעבירין אותם בנהר בספינה.

[השגת הראב”ד]: ואין בכך כלום ומוליכן וכו'

אמר אברהם: ובלבד שיהיו שמורים ולא יהיה בהם היסח הדעת.

הלכה ג

מעבירין מים מקודשין בספינה בים הגדול ושטין [בהם] על פני המים שלא גזרו אלא על המים המקודשין ועל האפר בנהר.

הלכה ד

המוליך מים לקדשן ואין צריך לומר מים שנתקדשו לא יפשיל הכלי לאחוריו אלא לפניו שנאמר: למשמרת למי נדה בזמן שהן שמורין הן מי נדה ואם לאו פסולין מילא שתי חביות נותן אחת לפניו ואחת לאחוריו מפני שאי אפשר.

[השגת הראב”ד]: המוליך מים לקדשם ואין צריך לומר כו'

אמר אברהם: תמה אני על זה והלא המלאכה אינה פוסלת אלא משום היסח הדעת וכבר אמרו במשנה והמלאכה פוסלת במים עד שיטילו את האפר הא משיטילו אינה פוסלת וא"כ היסח הדעת למה יפסול במים שנתקדשו.

הלכה ה

מי חטאת ששקלן במשקל אם הסיח דעתו פסולין ואם לאו כשרין אבל אם שקל דברים אחרים במי חטאת הואיל ועשאן משקולת פסלן שאין זו משמרת כל אלו הטהורים שממלאין או שמקדשין או שמזין וכן כל הכלים שממלאין ומקדשין מהם ושמזין מהן אם היו טבולי יום אע"פ שלא העריב שמשן הרי אלו כשרים שכל מעשה הפרה והמילוי והקידוש וההזייה כשר בטבול יום כמו שביארנו ומפני הצדוקין מטמאין את כל כלי שטף ומטבילין אותן ואחר כך משתמשין בהן במי חטאת.

[השגת הראב”ד]: מי חטאת ששקלן

אמר אברהם: אין הסוגיא הולכת במסכת גיטין על דרך פירושו.

הלכה ו

הכל כשירין להזות חוץ מאשה וטומטום ואנדרוגינוס [וח"ש] וקטן שאין בו דעת אבל קטן שיש בו דעת כשר להזות והערל כשר להזות שאין הערל טמא קטן שיש בו דעת שהזה והאשה מסעדתו כגון שאחזה לו המים בידו הזאתו כשירה ובלבד שלא תאחוז בידו בשעת הזאה ואם אחזה בידו בשעת הזייתו פסולה.

הלכה ז

המזה צריך לכוין ולהזות על הטמא לטהרו ואם הזה שלא בכוונה הזאתו פסולה אבל זה שמזין עליו אינו צריך כוונה אלא מזין על האדם לדעתו ושלא לדעתו המתכוין להזות לפניו והזה לאחוריו לאחוריו והזה לפניו הזייתו פסולה נתכוון להזות לפניו והזה לצדדין של פניו הזייתו כשירה.

[השגת הראב”ד]: ולהזות על הטמא לטהרו

אמר אברהם: זה אינו שאינו צריך כוונה לטהרה דחולין לא בעי כוונה אבל בעינן שיתכוין לו.

הלכה ח

המזה אינו צריך טבילה לכל הזייה אלא טובל את האזוב ומזה הזייה אחר הזייה עד שיגמרו המים ומזה הזייה אחת על כמה בני אדם או על כמה כלים כאחת אפילו מאה כל שנגע בו מן המים כל שהוא טהור והוא שיתכוין המזה להזות עליו טבל את האזוב ונתכוון להזות על דבר שמקבל טומאה או על האדם והזה מאותה טבילה על דבר שאינו מקבל טומאה או על הבהמה אם נשארו מים באזוב אינו צריך לחזור ולהטביל אלא מזה מן השאר על האדם או על הכלים הטמאים שהרי תחילת טבילתו כשירה היתה אבל אם טבל את האזוב להזות על דבר שאינו מקבל טומאה או על הבהמה והזה על האדם או על הכלי הטמא הזייתו פסולה עד שיחזור ויטבול פעם שנייה ויתכוין להזות על האדם או על דבר המקבל טומאה.

[השגת הראב”ד]: בכשרותו היתה

אמר אברהם: זה האיש מסרך ומערבב והתוספתא מסודרת כך טבל את האזוב לשום דבר שהוא ראוי להזאה והזה על דבר שהוא ראוי להזות מים הנוטפין טמאים וכשרים להזות ואם יש באזוב ישנה לשום דבר שהוא ראוי להזאה והזה על דבר שאינו ראוי להזאה כגון על הכותי ועל הבהמה ועל עריבה של אבן המים הנוטפים טהורים ופסולין להזאה ואם יש באזוב לא ישנה כך היא התוספתא ובמשנה יש מחלוקת בין הנוסחא אלא שיכול אדם להשוותם כפירושה אבל לפי התוספתא נראה שאף על פי שטבל לשם הראוי להזאה כיון שהזה על שאינו ראוי אף מה שנשאר באזוב נפסל ולא יזה ממנו והנוטפים ממנו טהורים ופסולין להזות ומה שאמרו במשנה שהנוטפים כשירים להזות ומטמאין לא אמר אלא כשטבל והזה על מי שראוי להזאה

הלכה ט

הטביל את האזוב ונתכוון להזות על דבר שאינו מקבל טומאה המים המנטפים כשירין לפיכך אם נטפו בכלי וחזר והטביל בהן את האזוב בכוונה להזות על דבר המקבל טומאה הזייתו כשירה.

הלכה י

מי חטאת שנתמעטו טובל בהן אפילו ראשי גבעולין ומזה ובלבד שלא יספג צלוחית שפיה צר טובל ומעלה כדרכו ומזה ואינו צריך להזהר שמא יגע בצידי הכלי בפעם שנייה.

[השגת הראב”ד]: בפעם שנייה

אמר אברהם: ר"מ הוא שאמר כן בתוספתא אבל במשנה בסתם אמרו בין בראשונה בין בשנייה ונראה במשנה שר"י הוא בן מחלוקתו דר"מ ומכשיר אפילו בראשונה.