הלכות טומאת מת פרק י
הלכה א
איזהו בית הפרס?
זה המקום שנחרש בו קבר. שהרי נתדקדקו עצמות המת בתוך העפר ונתפרסו בכל השדה וגזרו טומאה על כל השדה שנחרש בה הקבר. אפילו חרש על גבי הארון ואפילו היה מושקע ברבדין ובאבנים, ואפילו היה על גבי הארון רום שתי קומות הואיל וחרש על קבר, הרי זה עושה בית הפרס. עד כמה הוא נעשית בית הפרס?
מאה אמה על מאה אמה ממקום הקבר.
הלכה ב
כל המרובע שהוא בית ארבעת סאין, הרי הוא בית הפרס ועפרו מטמא במגע ובמשא, כמו שביארנו ואינו מטמא באהל. וכן המאהיל על בית הפרס הזה טהור.
הלכה ג
התחיל לחרוש את הקבר והיה חורשו והולך וקודם שיגמור מאה אמה ניער את המחרישה או שהטיח בסלע או בגדר, עד שם הוא עושה בית הפרס בלבד והשאר טהור, שהרי לא הגיע אליו במשוך המחרישה. חרש כמו חמשים אמה או יתר וחזר וחרש עד שהשלים המאה, הכל בית הפרס. היה חורש והולך חוץ למאה אמה, ממאה אמה ולחוץ טהור, שאין עצמות קבר מגיעות ליתר ממאה.
הלכה ד
חזקת העצמות המכוסות שהן של אדם, עד שיודע שהן של בהמה, וחזקת העצמות המגולות שהן של בהמה עד שיודע שהן של אדם. היה שם חריץ מלא עצמות אדם, או שהיו עצמות אדם צבורות על גבי קרקע וחרש עצמות אלו עם השדה, או שחרש שדה שאבד בה [או שנמצא בה] קבר, הרי זה אינו עושה בית הפרס, שלא גזרו טומאה אלא על שדה שנחרש בה קבר ודאי. וכן החורש את המת בשדה, אינו עושה בית הפרס, שכל אלו דבר שאינו מצוי הוא ולא גזרו אלא בקבר שנחרש שהוא דבר המצוי.
[השגת הראב”ד]: היה שם חריץ מלא עצמות וכו'
אמר אברהם: זה פי' מלא טמיא.
הלכה ה
החורש את הקבר בשדה שאינה שלו, אינו עושה בית הפרס, שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אפילו שותף או אריס או אפוטרופוס, אינו עושה בית הפרס. חרש קבר בשדה שלו ושל חבירו כאחד, שלו עושה בית הפרס ושל חבירו אינו עושה בית הפרס.
הלכה ו
עכו"ם שחרש קבר בשדהו, אינו עושה בית הפרס, שאין בית פרס לעכו"ם.
הלכה ז
שדה בית פרס למעלה ושדה טהורה למטה ושטפו גשמים מעפר בית הפרס לטהורה, אפילו היתה אדומה והלבינה או לבנה והאדימה טהורה, שאין בית פרס עושה בית פרס ולא גזרו טומאה אלא על גוש כברייתו.
הלכה ח
בית הפרס הזה מותר לנטוע בו כל נטע, לפי שהשרשים יורדים למטה משלשה. ולמטה משלשה בבית הפרס טהור שהרי הקבר נפרס על פני השדה. אבל אין זורעין בתוכה אלא זרע הנקצר, ואם זרע ועקר צובר את גרנו בתוכו וכובר את התבואה בשתי כברות, ואת הקטניות בג' כברות, שמא יש בהן עצם כשעורה. ושורף את הקש ואת העצה שם, גזירה: שמא יהיה בהן עצם כשעורה, ואם תתיר לו בהנייה מוציאו ומוכרו ונמצא מרגיל את הטומאה.
[השגת הראב”ד]: ולמטה מג' בבית הפרס טהור וכו'
אמר אברהם: אין צורך לזה הטעם שהנוטע אין דעתו לעקור ואם תהיה הטומאה טמונה תחתיו אין בכך כלום.
הלכה ט
שדה שהוחזקה שהיא בית הפרס, אפילו היא בית ד' כורין ואפילו משוכה ממקום הטיט הרך שאינו נחרש ולא נעשה בית הפרס, ואפילו שדה טהורה מקפת אותה מד' רוחותיה, הרי היא בחזקתה.
[השגת הראב”ד]: אפילו היא בית ארבעה כורין וכו'
אמר אברהם: ספרו היה משובש בכאן ולשון התוספתא ואפילו היא משוכה ממקום הטומאה ואפילו טהורה מקיפתה וכו' ובשדה שאבד בה קבר היא שנויה משוכה ממקום הטומאה פי' שראשה א' נמשך ונכנס לשדה טהרה אפילו הכי טמאה.
הלכה י
מצא שדה מצויינת ואין יודע מה טיבה, אם יש בה אילן בידוע שנחרש קבר בתוכה, אין בה אילן בידוע שאבד קבר בתוכה, כמו שביארנו. והוא שיהיה באותו מקום זקן או תלמיד חכם, שאין כל אדם בקיאין בכך ויודעין שמותר לנטוע בזו ואסור לנטוע באחרת.
[השגת הראב”ד]: שאין כל אדם בקיאין בכך וכו'
אמר אברהם: לא כי אלא שאין הכל זריזים לקוץ ממנה האילנות שהרי אין מקיימין בה אילני מאכל ואין בה אילנות דקאמר שרואין שנקצצו ממנה בידוע שלכך נקצצו.
הלכה יא
המהלך בבית הפרס על גבי אבנים שאין מתנדנדין תחת רגלי אדם בשעה שמהלך עליהן, או שנכנס לה והוא רוכב על גבי אדם ובהמה שכחן יפה, הרי זה טהור. אבל אם הלך על גבי אבנים שמזדעזעין בשעת הילוך, אף על פי שנשמר ולא נתנדנד, הרי זה טמא כמי שהלך על העפר עצמו. וכן אם הלך על גבי אדם שכחו רע עד שתהיינה ארכובותיו נוקשות זו לזו ושוקיו מרעידות כשהוא נושאו, או על גבי בהמה שכחה רע עד שתטיל גללים בשעת רכיבה, הרי זה טמא וכאילו הלך ברגליו.
הלכה יב
המטהר בית הפרס צריך לטהרו במעמד שני תלמידי חכמים. וכיצד מטהרין אותו?
כונס את כל העפר שהוא יכול להסיטו מעל כל פני השדה ונותנו לתוך כברה שנקביה דקין, וממחה ומוציא כל עצם כשעורה הנמצא שם ויטהר. וכן אם נתן על גביו שלשה טפחים עפר ממקום אחר, או שנטל מעל כל פניו שלשה טפחים, הרי זה טהור. נטל מחציו אחד ג' טפחים ונתן על חציו האחר ג' טפחים, הרי זה טהור. נטל מעל פניו טפח ומחצה ונתן עליה טפח ומחצה עפר ממקום אחר, לא עשה כלום. וכן אם עזקו ובדק בשעת עזוק מלמטה ומלמעלה לא עשה כלום. רצפו באבנים שאינן מתנדנין מהילוך אדם, הרי זה טהור.