הלכות טומאת מת פרק כ
הלכה א
שלשה דברים מצילין באהל המת: צמיד פתיל, ואהלין, ובלועין. הבלועין מצילין על הטהורים שלא יתטמאו ומונעין הטומאה שלא תצא ותטמא, אבל צמדי פתיל ואהלין מצילין על הטהורים שלא יתטמאו ואינן מונעין את הטומאה שלא תצא ותטמא את אחרים. כיצד?
בית טמא שיש בו כלי מוקף צמיד פתיל, כל שבתוך הכלי טהורים. וכן אם היה שם אהל בתוך הבית כל הכלים שבתוך האהל טהורין, אבל אם היה כזית מן המת נתון בכלים ומוקף עליו בצמיד פתיל והכניסו לבית, הבית טמא. וכן אהל בתוך אהל וכזית מן המת באהל הפנימי, כל הכלים שבאהל החיצון טמאים.
[השגת הראב”ד]: וכן אהל בתוך אהל
אמר אברהם: דוקא באהל שהוא מקבל טומאה אי נמי באהל הפנימי שאין לו דרך לצאת אלא על החיצון.
הלכה ב
אבל הבלועין מצילין על הטהורים ומונעין את הטומאה. כיצד?
כלב שאכל בשר המת ונכנס לבית הבית טהור. בלע טבעת, אפילו אדם שבלע טבעת ונכנס לאהל המת, אף על פי שנטמא טומאת שבעה, הטבעת טהורה. וכן כל הבלועין בחיה ובהמה ובעופות ובדגים, מצילין כל זמן שהן חיין, ואם מתו ובשר המת בתוך מעיהן או הכלים, הרי הן כמו שאינו בלוע.
הלכה ג
נשחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה, אף ע"פ שעדיין הן מפרכסין, הרי הן כמתים ואינן מצילין על הכלים הבלועים ולא מונעין את הטומאה שבתוך מעיהן שלא תטמא.
הלכה ד
וכמה תשהא הטומאה במעיהן ותהיה מטמאה כשימותו?
בכלב, שלשה ימים מעת לעת ובשאר חיה ובהמה ועופות ודגים, יום אחד מעת לעת. במה דברים אמורים?
כשנשאר בשר המת בתוך מעיהן, אבל זאב שבלע תינוק והקיאו דרך בית הרעי הבשר טהור והעצמות בטומאתן.
הלכה ה
אין הבלועין נצלין אלא בבטן נפש החיה, כמו שביארנו. אבל הבלועין בגוף הכלים והאבנים אינן נצלין. כיצד?
כוש שנבלעה בו הצנור של מתכת, ומלמד שנבלע בו הדרבן, ולבינה שהיתה טבעת מובלעת בתוכה ונכנסו לאהל המת, נטמאו אע"פ שאין נראין והרי הן מחופין, שאין הבלועין בכלים מצילין אלא בצמיד פתיל. וכן מחט או טבעת שהיו מובלעין בטפילת התנור, ונטמא התנור באהל המת או שנפל שרץ לאוירו, נטמאו הכלים שבתוך הטפילה. ואם היה התנור טהור צמיד פתיל, הואיל והתנור טהור אף הכלים המובלעין בטיט שעל גביו טהורים. וכן חבית המוקפת צמיד פתיל והיתה מחט או טבעת במגופת החבית מצדה, הרי אלו טמאין ואין מצילין באהל המת. היו במגופת החבית כנגד פיה, אם היו נראין לתוך החבית ואינן יוצאין לאוירה טהורין, ואם יצאו לאוירה טמאין, שאין כלי חרש המוקף צמיד פתיל מציל על הכלים שבתוכו, כמו שיתבאר. ואם יש תחתיהן כקליפת השום, אף על פי שהן שוקעין לתוך אוירה הרי אלו טהורין.
[השגת הראב”ד]: והאבנים אינן ניצלין כיצד
אמר אברהם: הרבה עיינתי וחשבתי ולא נתברר לי דבר זה ראיה ברורה לא מן המשנה ולא מן התוספתא לא ממשנת כלים והתוספתא ולא ממשנת אהלות והתוספתא כי כל מה שהביא ממשנת כלים היא ותחילת המשנה טבעת או מחט שנמצאו בנחושתו של תנור נראין אבל לא יוצאין אם אופה את הבצק והוא נוגע בהן טמא פירוש טמא התנור ובמחט טמא מת מיירי כיון שהוא נראה כל כך שהבצק נוגע בו כמו שיוצא לאויר התנור אבל אם שוקע שאין הבצק נוגע בו אע"פ שראשו נראה אינו יוצא לאויר התנור ובבצק הבינוני שאינו לא רך ולא קשה שהרך אפילו שוקע נוגע בו והקשה אפילו הוא שוה לנחושתו של תנור אינו נוגע נמצא בטפלת התנור מוקף צמיד פתיל בטמא טמאים ובטהור טהורים פירוש על הנראים ועל היוצאים קאי ובמחט וטבעת טהורים שאם נכנס התנור לאהל המת אף על פי שהוא מוקף צמיד פתיל אם התנור ראוי לקבל טומאה אין התנור מוקף מציל אותם שהרי אמרו אין כלי חרס מציל אלא על אוכלין ומשקין וכלי חרס מפני תנורו של ע"ה שהוא טמא אבל אם הוא טהור שלא הוסק טהורים שהרי על גב ע"ה נמי טהור ולפיכך ניצלים עם התנור בצמיד פתיל נמצא במגופת החבית מצדיה טמאים כנגד פיה טהורים פירוש מצידי החבית אין החבית מצלת אותן בצמיד פתיל לפי שאינו חבור לחבית שאין צורך לצידי החבית במגופה אבל (לא) כנגד פיה ניצלין שהרי צורך המגופה לפיה של חבית
ויש כאן קושיא גדולה לפי מה שפירשנו והרי אמרו שאין כלי חרס מציל אלא על אוכלין ומשקין וכלי חרס ואולי נאמר שאני מגופה מטפלה שהטפלה כגופה של חבית והיא טמאה על גב ע"ה אבל המגופה אינה כחבית וכלי טהור הוא בשאין לו תוך ומכח עצמה היא מצלת שלא גזרו עליה משום כליו של ע"ה ואפילו יש לה תוך נראים בתוכה אבל לא לאוירה טהורים שוקעים בתוכה ותחתיהם כקליפת השום טהורים נראה לי מאחר שאינם יוצאים לאויר החבית טהורים שנצלים בצמיד פתיל של חבית ושל מגופה כמו שפירשנו אבל אם היו יוצאים לאוירה נחשבים ככלי החבית ואינה מצלת על כלים שבתוכה אלא על כלי חרס אבל אם היו שוקעים בתוך החבית ותחתיהם טיט כקליפת השום שהם נחבאים במגופה אע"פ שהכלים עומדים בתוך התנור טהורים לפי שהם כלי המגופה ולא כלי החבית ואולי בזה החוט יש לי לתלות דמשמע מהכא טעמא דאיכא צמיד פתיל הוא דניצלין הא משום דנבלעין במגופה לא והמשנה שהביא כוש שבלע צנורא ומלמד שבלע את הדרבן וכו' יכול אני לומר שנראים ואינן יוצאים דאיירי ברישא במחט וטבעת ומשנת ספוג קשיא ליה דתנן בהאי פירקא ספוג שבלע משקין טמאים ונפל לאויר התנור טמא שסוף המשקין לצאת אלמא בלוע שאין סופו לצאת טהור וכוש שבלע צנורא היאך סופו לצאת אלא על ידי אדם ואולי כיון שיוכלו לצאת בידי אדם סופו לצאת קרינא ביה מכל מקום מה שפירש בטמא טמאים ובטהור טהורים והסוגיא שכתב על זה אינה כלום וסותרת את דבריו בין תבין.
הלכה ו
כל הבלועין בקרקעיתו של בית, הרי הן טמאין ואין נצלין, שקרקע האהל כמוהו עד התהום, מה שאין כן בכותליו, כמו שיתבאר. כיצד?
הטומאה בבית וכלים הטמונים בקרקעיתו אפילו תחת מאה אמה טמאים. אם יש במקומן טפח על טפח טהורין, שהרי הן תחת אהל אחד. למה זה דומה?
לעלייה שע"ג הבית וטומאה בעלייה שהבית טהור. וכן אם חלק הבית במחיצה מכלפי ארצו והיתה הטומאה בין המחיצה והארץ, כלים שבבית למעלה מן המחיצה טמאין, שאין האהלים מונעין הטומאה, כמו שביארנו. היתה הטומאה למעלה מן המחיצה, כלים שבין המחיצה והארץ טהורין שהאהל מציל, ואם אין בין המחיצה והארץ גובה טפח, הרי הן כטמונים בקרקע הבית וטמאים.
[השגת הראב”ד]: שאין האהלים מונעין את הטומאה כמו שביארנו
אמר אברהם: אני לא ידעתי אנה נתבאר דבר זה והלא דבר ידוע הוא שהאהל חוצץ אם אינו מקבל טומאה אבל טעם המשנה מפני שדרך הטומאה לצאת משם ואין דרכה ליכנס שם ואדם גדול טעה בזה.
הלכה ז
ביב שהוא קמור תחת הבית ויש בו פותח טפח ויש בפתחו שהוא חוץ לבית פותח טפח והיתה טומאה בתוכו, הבית טהור. היתה טומאה בבית, מה שבתוכו טהור. היה בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח והיתה טומאה בתוכו, הבית טמא. טומאה בבית, מה שבתוכו טהור, שאין דרכה של טומאה להכנס. אין בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח, טומאה בתוכו הבית טמא כאילו היא בתוך הבית, טומאה בבית, מה שבתוכו טמא, מפני שהן ככלים הטמונים בקרקע וקרקע הבית כמוהו עד התהום.
הלכה ח
שתי חביות וכחצי זית בכל אחד ומוקפות צמיד פתיל ומונחות בתוך הבית, הן טהורות, שאין חצי שיעור מטמא. והבית טמא, שהרי יש בבית כזית ואין צמיד פתיל לטומאה. ואינן מיטמאות מחמת הבית, שהרי הן מוקפות צמיד פתיל. נפתחה אחת מהן, היא והבית טמאין וחבירתה טהורה. וכן שני חדרים שהן פתוחים זה לזה ולבית וכחצי זית בפנימי או באמצעי וכחצי זית בחיצון, החיצון טמא והפנימי והאמצעי טהורין. כחצי זית בפנימי וכחצי זית באמצעי, הפנימי טהור והאמצעי והחיצון טמאים, שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה להכנס.