הלכות טומאת מת פרק כא
הלכה א
מנין לצמיד פתיל שמציל באהל המת, שנאמר: וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא, הא יש צמיד פתיל עליו טהור. ומפי השמועה למדו, שאין הכתוב מדבר אלא בכלי חרש בלבד, כלי שאינו מטמא אלא דרך פתחו. לפיכך אם היה פתחו סתום ומוקף צמיד פתיל הציל על כל שבתוכו. קל וחומר לכל הכלים שאין מקבלין טומאה שיצילו בצמיד פתיל, והם: כלי גללים, כלי אבנים, כלי אדמה, וכלי עצמות הדג ועורו ועצמות העוף וכלי עץ הבא במדה ונסרים של עץ שהן פשוטין ואינן כלים וגלמי כלי מתכת, כל אלו מצילין בצמיד פתיל. אם הדברים שבתוך הכלי המוקף נצלו, קל וחומר לבלועין ולכלים שתחת האהלים. מה בין אהלים לכלים שמצילין בצמיד פתיל?
שהכלים אינן מצילין אלא בצמיד פתיל והאהלים מצילין בכיסוי בלבד.
הלכה ב
משפך שכפהו מציל בכיסוי, אף על פי שקצתו נקוב נקב קטן הרי הוא כסתום.
[השגת הראב”ד]: משפך שכפהו
אמר אברהם: תוספתא דכלים משפך אפילו טהור אינו מציל בכיסוי דברי ר"מ וחכ"א מציל ומכאן לא למדנו אע"פ שהוא מנוקב ולא סתמו אלא בשסתם הנקב שהרי שנינו במשנתנו אף על פי שהכלי מנוקב מציל עד השיעור המפורש במשנה ודוקא שלא נעשה נקב בידי אדם אבל אם נעשה בידי אדם אפילו בכל שהוא טמא כל מה שבתוכו ומשפך ודאי בידי אדם הוא ובאמת כשסתמו הוא ואני אומר ג"כ ע"י צמיד פתיל ולפנים אפרש יותר מזה.
הלכה ג
כל הכלים המצילין בצמיד פתיל, אם היו בהן טפח על טפח על רום טפח וכפאן על פיהם על הארץ, אע"פ שלא מירח בצמיד פתיל מן הצדדין, הרי אלו מצילין כל מה שתחתיהן עד התהום, מפני שהן כאהל והאהל מציל. אלא אם כן היה הכלי כלי חרש שאין אהלי כלי חרש מצילין. כיצד?
חבית שכפויה על פיה, אף ע"פ שמירחה בטיט מן הצדדין, כל מה שתחתיה טמא, שנאמר: צמיד פתיל עליו ולא צמיד פתיל על גבו. הדביק פיה לכותל ומירחה מן הצדדים, מצלת על כל מה שבתוכה ועל כל שכנגדה בכותל, ואם לא מירח מן הצדדין, אינה מצלת, שאין כלי חרש מציל משום אהל, כמו שביארנו. אבל שאר כל הכלים המצילין בצמיד פתיל שהיו פיותיהן דבוקות בדפני הבית, מצילין בלא צמיד פתיל, מפני שהן מצילין משום אהל. לפיכך צריך שיהיה בדופן הכלי טפח, שאין הכלים מצילין עם דפנות אהלים עד שיהיה להן דופן [טפח]. היה לכלי דופן חצי טפח והיה יוצא מדופן האהל שפה חצי טפח והדביק זה לזה, אף על פי שיש שם חלל טפח, אינו מציל עד שיהיה טפח ממקום אחד.
[השגת הראב”ד]: כיצד חבית שכפויה
אמר אברהם: אמת כך היא שנויה בספרי אבל תוספתא דכלים חולקת עליהם דתניא חבית שכפאה על הכותל ומירח שפתותיה עם הכותל מצלת על כל מה שבתוכה ועל כל מה שכנגדה בכותל כפאה על הקרקע ומירח שפתותיה עם הקרקע מצלת על כל מה שבתוכה ועל מה שכנגדה בקרקע והמשנה כמו כן כך מוכיח דתנן פ"ק אלו כלים מצילין בצמיד פתיל כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה וכלי חרס וכלי נתר ועצמות הדג ועורו ועצמות חיה שבים ועורם וכלי עץ הטהורים מצילין בין מפיהם בין מצדיהם בין יושבים על שוליהן היו כפויים על פיהם מצילין כל מה שתחתיהם עד התהום ר"א מטמא על הכל מצילים חוץ מכלי חרס שאינו מציל אלא על אוכלין ומשקין וכלי חרס כל זה במשנה ובתוספתא ואיך ידחו ואני אומר מה ששנו בסיפרי שמירח מן הצדדין אינו מציל כשלא מירח שפתיה עם הקרקע אלא שנתן הטיט סביב סביב דדינו כעל גבה גם מה שאמר שכל הכלים המצילים בצמיד פתיל אם כפה על פיהם מצילין בלא צמיד פתיל אין לו שורש שכל המשנה שכתבתי על ידי צמיד פתיל היא שנויה בתחילתה ודבר פסוק הוא בספרי שכל הכלים צריכין צמיד פתיל וכשהם כפויים איך יצאו מתורת כלים אבל משפך אפילו טהור שכתבתי למעלה הוא הטעהו והוא כתב שכפהו ואינו אלא עומד על פי החבית כדרכו ומוקף צמיד פתיל עם שפתי החבית ונקבו סתום בטיט ר"מ סבר כיון שהוא עומד כדרך תשמישו בחבית אינו מציל וחכ"א מציל זהו העיקר ולפיכך נחלקו במשפך
[השגת הראב”ד]: אבל שאר כל הכלים
אמר אברהם: אני אין לי אלא כל הכלים מצילין עם דפני אהלים אלא שלא נתברר אם ע"י מירוח מפני שדפנו של אהל מחשבו כאהל ודי לו בכיסוי ומסתברא דבכיסוי סגי ליה עם דפנו של אהל כדמפרש ואזיל במתני' הבור והדות וכפישה נתונה עליו טהור ולא קתני מירוח ונ"ל דוקא עם דפנו שהדופן של אהל נעשה ג"כ דפנו של כלי אבל אם עשאו לדופן האהל קרקע עולם לא אלא על ידי מירוח שהרי שנו בתוספתא חבית שכפאה על הכותל מירח שפתותיה עם הכותל מציל מירח אין לא מירח לא מפני שהכותל עשאו קרקע עולם.
הלכה ד
כשם שמצילין מבפנים עם דפנות האהל, כך מצילין חוץ לאהל, אם סמכן לאהל שהרי האהל נעשה כסוי מכל מקום. כיצד?
כלי מיחם שיש לו דופן טפח שהניחו ע"ג יתדות חוץ לאהל וסמך פיו לדופן האהל והיתה טומאה תחתיו, כלים שבתוכו טהורין, ואם היה סמוך לכותל חצר או לכותל גינה, אינו מציל, לפי שאינן כותל אהל. ולפיכך כלים שבתוך הכלי טמאים, שהרי האהילו על הטומאה.
הלכה ה
קורה שיש בה פותח טפח והיא נתונה מכותל לכותל וטומאה תחתיה וקדרה תלויה מן הקורה והיתה הקורה נוגעת בפי הקדרה כולה ומכסה אותה, כלים שבקדרה טהורים, שהרי הוצלו בכיסוי האהל להם, ואם לא היה פי הקדרה מכוסה בקורה אלא ביניהם ריוח, כל מה שבקדרה טמא והקדרה עצמה טמאה.
הלכה ו
בור שבתוך הבית וטומאה בבית וכלים בבור, אם היה מכוסה בנסר חלק או בכלי המציל שיש לו דופן טפח, הרי כל מה שבבור טהור. היה לבור בניין סביב לפיו גבוה טפח על הארץ, בין שכסהו בכלי המציל שיש לו דופן בין שלא היתה לו דופן, הרי זה מציל, שהרי יש לו דופן טפח ממקום אחר.
[השגת הראב”ד]: או בכלי המציל שיש לו דופן
אמר אברהם: במשנה אינו כן אלא אם היתה באר חלקה וכפישה נתונה עליו טמא כלומר שאינה מצלת מה שבבור אם יהיה נסר חלק וסרידה שאין לה גפיים פירוש דפנות טהור משמע אפילו בור חלקה שאין לה דפנות יוצאות והטעם לפי שאין אלו כלים והרי הן כבניין עליו שאין מצריכין דפני כלים או דפני אהלים אלא בזמן שהן כלים כמו כפישה שהוא כלי של אבן ואין לה דפנות טפח
הלכה ז
חדות הבנוי בתוך הבית ומגורה בתוכו והפרח שלה יוצא ומכסה פי החדות, ונתן כלי המציל באהל המת על פי החדות והרי הוא נשען על פרח המנורה רואין אם תנטל מנורה והכלי המציל עומד הרי זה מציל על כל שבחדות וכלים שבין שפת הכלי ושפת החדות טהורים עד התהום ואף המנורה טהורה אע"פ ששפת הפרח נראה בין הכסוי והחדות ואם לאו הכל טמא.
הלכה ח
החדות הבנוי בתוך הבית וכלי המציל נתון על פיו והיתה טומאה בין שפת הכלי ושפת החדות או בתוך החדות הבית טמא שאין האהל שבתוך הבית מונע הטומאה כמו שביארנו היתה טומאה בבית כלים שבכתלי החדות אם יש במקומן טפח על טפח על רום טפח טהורים ואם לאו טמאים ואם היו כתלי החדות רחבים משל בית בין כך ובין כך טהורים מפני שאינן מכתלי הבית וכשם שמציל החדות בתוכו כך מציל בכתליו כבר ביארנו שהתנור הישן הרי הוא ככל הכלים שהן מביאים את הטומאה ואינן נעשין אהלים ומפני זה אינו מציל על מה שבתוכו אלא אם כן היה מוקף צמיד פתיל כשאר כלים המצילים וכן ביארנו שהתנור החדש אינו ככלים לענין זה אלא נעשה אהל ולפיכך מציל על מה שבתוכו בכיסוי בלבד בלא צמיד פתיל כאהלים וכיסוי התנור הוא נקרא סרידא.
הלכה ט
תנור ישן בתוך החדש וסרידא ע"פ החדש והרי הכיסוי נשען על פי התנור הישן רואין אם כשינטל הישן תפול הסרידא לא הציל וכל שבתוכו טמא ואם לאו הכל טהור היה החדש בתוך הישן והסרידא מונחת על פי הישן אם יש בין החדש והכיסוי פחות מטפח כל שבתוך החדש טהור וכאילו הסרידא מונחת על פיו.
[השגת הראב”ד]: כל שבתוך החדש טהור וכאילו
אמר אברהם: אין הטעם שלו מספיק [אלא] לפירושו ולא לפי' הרב היוני ז"ל מה שפירש בו כי הוא מפרש טעם הרישא כיון שהפתיל מתנודד בנפילת הסרידא אינו צמיד פתיל הרי הסיפא אינו נופל ולמה לא הציל אף מה שבישן ומה בין פותח טפח לשאין בו הואיל והוא מוקף מבחוץ על כן נראה לי דרך זה המחבר טעם הרישא לפי שהכיסוי שהוא מציל משום אהל נסמך על דבר המקבל טומאה והרי התנור ישן אינו מציל בלא צמיד פתיל כדמפרשינן לעיל והסיפא אף על פי שנסמך לגמרי על הישן כיון שנתן החדש בתוך הישן הרי ביטל חללו של ישן והכיסוי חושבין אותו לחדש ואם אין בין הכיסוי והחדש טפח הרי הוא כסתום ומציל לעצמו.
הלכה י
סרידא של חרס שיש לה שפה והיא עודפת ע"פ התנור ומוקפת צמיד פתיל אפילו היתה טומאה תחתיה או על גבה הכל טמא אבל כנגד אוירו של תנור טהור היתה טומאה כנגד אוירו של תנור מכנגדו עד לרקיע טמא וכל מה שבתוכו טהור.
הלכה יא
קדרה שכפאה על פי החבית ומירח דפנותיה עם החבית מצלת על כל מה שבתוכה ועל מה שבינה ובין שפתות החבית הושיבה על פי החבית כדרכה ומירח אינה מצלת מפני שהקדרה מתטמאה מאוירה ואין כלי טמא מציל כמו שביארנו.