הלכות טומאת מת פרק כב

הלכה א

שולי המחצין ושולי קרקעות והכלים ודפנותיהן מאחוריהן אין מצילין בצמיד פתיל באהל המת קרסמן ושפן ועשאן כלים מצילין בצמיד פתיל שאין מציל בצמיד פתיל אלא כלים.

[השגת הראב”ד]: ודפנותיהן מאחוריהם וכו' כלי חרס שנתן בו

אמר אברהם: לשון התוספתא אינו כן אלא כך כפישה שנתן בה טיט עד חציה והשקיע בה את הכלים רבי יהודה אומר אינה מצלת וחכ"א מצלת פי' כפישה כלי של אבן ואינו מקבל טומאה ואם נתנה ע"פ החבית ומירח בה את הטיט היתה מצלת כל מה שבתוכה והוא לא עשה כן אלא שנתן בה טיט וכפה את החבית לתוכה עד ששקע פיה בטיט ר"י אומר אינה מצלת שאין זה דרך צמיד פתיל וחכ"א מצלת ומ"ש הוא טעות הוא בידו שהחבית אטומה עד חציה טמאה היא אינה מצלת ואפילו אטומה כולה טמאה היא והכי איתא בתוספתא.

הלכה ב

כלי חרש שנתן בו טיט עד חציו לא ביטלו ואם השקיע בו את הכלים מציל.

הלכה ג

כלי חרש מציל בצמיד פתיל עד שינקב במוציא רמון ובגדול עד שיפחת רובו כיצד?

כלי גדול שנפחת [חציו] והקיפו צמיד פתיל וסתם מקום הפחת בצמיד פתיל הרי זה מציל אע"פ שאינו חשוב כלי לענין טומאה אבל כלי המוקף צמיד פתיל שהיה נקוב או סדוק ולא סתם הנקב נטמא ואינו מציל וכמה יהיה בנקב אם היה כלי העשוי לאוכלים שיעורו במוציא זיתים היה עשוי למשקה שיעורו בכונס משקה העשוי לכך ולכך מטילין אותו לחומרא ומשינקב בכונס משקה אינו מציל עד שיסתום הנקב או עד שימעטנו.

[השגת הראב”ד]: ובגדול עד שיפחת

אמר אברהם: יש מפרשים בהיפך כיצד כלי גדול שלא נפחת רובו אלא במוציא רמון.

הלכה ד

תנור שהיתה סרידא על פיו ומוקף צמיד פתיל ונתון באהל המת ונסדק התנור אם היה הסדק מלא פי מרדע שהוא היקף טפח נטמא התנור ואף על פי שאין המרדע יכול להכנס בסדק אלא הרי הוא כמותו בשוה פחות מכאן התנור טהור נסדקה הסרידא שעל פיו כמלא פי מרדע נכנס הרי זה טמא פחות מכאן ניצל בצמיד פתיל היה הסדק עגול אין רואין אותו ארוך אלא שיעורו כמלא פי מרדע נכנס.

הלכה ה

תנור המוקף צמיד פתיל שניקב נקב בעינו של תנור הטוחה אם היה הנקב מלא כוש נכנס ויוצא כשהוא דולק הרי זה נטמא ואם היה הנקב פחות מזה ניצל.

הלכה ו

ניקב התנור מצדו שיעורו מלא כוש נכנס ויוצא שלא דולק וכן מגופת החבית שניקבה שיעורה כדי שתכנס מיצה שנייה של שיפון בנקב וחצבים גדולים שניקבו שיעורן כדי שתכנס מיצה שנייה של קנה פחות מכאן טהורין במה דברים אמורים בזמן שנעשו ליין אבל אם נעשו לשאר המשקין אפילו ניקבו בכל שהן נטמאו ואין הצמיד פתיל מועיל להם עד שיסתום הנקב ואף בזמן שנעשו ליין לא אמרו אלא שניקבו שלא בידי אדם אבל אם נעשו בידי אדם אפילו כל שהן טמאים ואינן ניצלין עד שיסתם הנקב.

הלכה ז

חבית שהיא מלאה משקין טהורין ומניקת של חרס בתוכה והחבית מוקפת צמיד פתיל ונתונה באהל המת החבית והמשקין טהורין והמניקת טמאה מפני שקצתה האחת בתוך החבית המוקפת והקצה השני פתוח לאהל המת ואינו סתום אע"פ שהיא עקומה אין העקום כסתום.

[השגת הראב”ד]: אין העקום כסתום

אמר אברהם: ראיתי זה האיש משנה את המליצות ומסבב אותם לעניינים אחרים ומתוך כך הוא משתבש והמשנה כך היא במסכתא כלים חבית מלאה משקין טהורים ומניקת בתוכה מוקפת צמיד פתיל ונתונה באהל המת בית שמאי אומרים החבית והמשקין טהורים ומניקת טמאה ובית הלל אומרים אף מניקת טהורה חזרו בית הלל להורות כבית שמאי זהו נוסח המשנה והיא על דרך המחלוקת שבמסכתא אהלות שרבי יהושע אומר בושנו מדבריכם ב"ש ובאמת ובברור המניקת זו של מתכת היא שהיא ראויה לקבל טומאה אף על פי שאין לה בית קבול אם לא שהצמיד פתיל מצילו וב"ש גזרו על החבית שלא תציל אלא על עצמה שהיא של חרס ועל משקין שבתוכה משום חבית של עם הארץ אבל לא על כלי שטף ומש"ה מניקת טמאה אע"פ שהיא מוקפת צמיד פתיל וע"כ זו המניקת כולה תחת הצמיד פתיל היא שאם היה של חרס וראשה אחד לחוץ ופתוח כאשר כתב היאך החבית והמשקין טהורין והמניקת טמאה אדרבא איפכא מסתברא מניקת טהורה שאין לה בית קבול וכלי חרס שאין לה בית קבול טהור והחבית והמשקין טמאין שהטומאה נכנסה דרך פתחה של מניקת שהרי אמרו פתח העשוי בידי אדם אפילו כל שהוא מביא הטומאה בצמיד פתיל הילכך כל מה שכתב שיבוש הוא.

הלכה ח

חבית המוקפת צמיד פתיל שניקבה מצדה וסתמו שמרים את הנקב הציל אגף חצי הנקב וסתם חציו הרי זה ספק אם הציל אם לא הציל סתם את הנקב בזמורה עד שימרח מן הצדדין סתמו בב' קסמים עד שימרח מן הצדדין ובין זמורה לחבירתה וכן נסר שנתון על פי התנור ומירח מן הצדדין [הציל היו שתי נסרים עד שימרח מן הצדדין ובין] נסר לחבירו חיבר את שני נסרים במסמרים של עץ וכיוצא בהן או שלפף עליהן שוגמין א"צ למרח מן האמצע במה מקיפין בסיד ובחרסית ובגפסין בזפת ובשעוה בטיט ובצואה ובחמר ובכל דבר המתמרח ואין מקיפין לא בבעץ ולא בעופרת מפני שהוא פתיל ואינו צמיד ומקיפין בדבילה שמנה שלא הוכשרה ובבצק שנילושה במי פירות כדי שלא יטמא שדבר טמא אינו חוצץ.

הלכה ט

מגופת החבית שנתחלחלה אף על פי שאינה נשמטת אינה מצלת שהרי נתרעע הצמיד הכדור והבקעת של גמי שנתן ע"פ החבית ומירח מן הצדדין לא תציל עד שימרח על כל הכדור ועל כל הבקעת ממטה למעלה וכן במטלת של בגד שקשרה ע"פ הכלי היתה של נייר או של עור וקשרה במשיחה אם מירח מן הצדדין הציל.

[השגת הראב”ד]: מגופת החבית

אמר אברהם: כן פירש הרב היוני ז"ל ולפי לשון המשנה נ"ל בה פירוש אחר לשון המשנה מגופת החבית המחולחלת ואינה נשמטת מצלת דברי ר"י וחכ"א אינה מצלת פירוש המגופה חלולה ופי החבית נכנס בה והיא מהודקת שאינה נשמטת מאיליה רבי יהודה אומר מצלת בלא מירוח וחכ"א אינה מצלת שדרך תשמישה הוא זה כך נראה לי האמת ואם כדבריהם היה לו לומר מירוח שנתחלחל כי המירוח לא נקרא מגופה.

הלכה י

חמת של עור הדג או הנייר שהלביש בהן את החבית וצררה מלמטה הרי זה מצלת ואם לא צררה אף ע"פ שמירח מן הצדדין לא תציל.

[השגת הראב”ד]: וצררה מלמטה

אמר אברהם: זו התוספתא משובשת נמצאת ואין ללמוד ממנה והיא מתוכה נפרכת שהרי אמרו צמיד פתיל על פיה ולא על גבה ואם הלבישה וצררה למטה היאך המירוח על פיה ואם מירוח כנגד פיה הרי הנייר מפסיק ואין זה צמיד פתיל.

הלכה יא

חבית זפותה שנתקלף החרס מלמעלה והזפת שלה עומד ונתן הכיסוי על הזפת ודחקו עד שידבק בזפת ונמצא הזפת עומד בין הכיסוי ובין קרקע החבית הרי זה מציל וכן בכלי המורייס וכיוצא בהן מדברים המתמרחין שהיה המתמרח בין הכיסוי ובין הכלי כמו זר הואיל והכל דבוקין הרי זה מציל.

[השגת הראב”ד]: חבית זפותה

אמר אברהם: אף זו לא נראה לי כפירושם שאני מוצא בלשון המשנה יקלף את הזפת קליפה לזפת ושבירה לחרסים על כן נ"ל שאין כאן שבירת חרס אלא שנתקלפה הזפת מן החרס ועומדת לעצמו רבי יהודה סבר כיון שנעשה הזפת דופן החבית ועכשיו בשזפתה עומדת לעצמה אין מירוח החבית חשוב בלא מירוח הזפת וחכמים אומרים מועיל.