הלכות טומאת מת פרק ח

הלכה א

שדה שאבד קבר בתוכה עפרה מטמא במגע ובמשא כבית הפרס, שמא נדוש הקבר בה ויהיו עצמות כשעורה בתוך עפרה. וכל השדה כולה המאהיל עליה נטמא, ואם העמיד בתוכה אהל, נטמא כל מה שיש באהל, שמא האהל שהעמיד באותה שדה על הקבר הוא מאהיל.

הלכה ב

בנה בית ועליה על גביו: אם היה פתחה של עליה כנגד פתחה של בית, העליה טהורה, שאפילו [היה] הקבר תחת משקוף הבית העליה טהורה, שהרי הוא אהל ע"ג אהל, כמו שיתבאר. ואם לא היה מכוון, אף העליה טמאה, שמא אסקופת עליה על הקבר והרי העליה מאהילה על הקבר.

הלכה ג

ושדה זו מותר לזרוע בתוכה כל זרע, לפי שאין שרשי זרעים מגיעים עד לקבר, אבל אין נוטעין בתוכה אילני מאכל, מפני שהשרשים מגיעין עד למת, התלוליות הקרובות לעיר הסמוכה לבית הקברות או לדרך בית הקברות אחד חדשות ואחד ישנות, הרי אלו בחזקת טומאה, מפני שהנשים קוברות שם את הנפלים ומוכי שחין קוברין שם איבריהן, אבל הרחוקות החדשות טהורות והישנות טמאות, שמא היו קרובות מעיר שחרבה או מדרך שאבדה. ואי זהו תל קרוב?

כל שאין שם תל אחר קרוב יותר ממנו, וישן שאין אדם זוכרו.

[השגת הראב”ד]: אבל אין נוטעין בתוכה אילני מאכל מפני שהשרשים מגיעין עד למת וכו'

אמר אברהם: המשנה אמרה אינה נטעת כל נטע ואין מקיימין בה אילנות חוץ מאילן סרק והטעם אילני מאכל אדם נמשך ועושה דירתו ביניהם מה שאין כן באילני סרק מכל מקום לכתחלה אינה נטעת כל נטע.

הלכה ד

שדה בוכים, והוא המקום הקרוב לבית הקברות שהנשים יושבות שם ובוכות, אעפ"י שעפרה טהור שהרי לא הוחזקה שם טומאה, אין נוטעין אותו ואין זורעין אותו שלא להרגיל רגל אדם לשם, שמא יש שם טומאה. מפני שהוא קרוב לבית הקברות, כבר נתייאשו בעליו ממנו לפיכך אפשר שיבא אדם ויקבור בו, מפני זה חששו לו. ועושין מעפר מקום זה תנורים לקדש, שהרי לא הוחזקה שם טומאה.

[השגת הראב”ד]: אין נוטעין אותו כדי שלא להרגיל רגל אדם וכו'

אמר אברהם: שלנו יפה משלו שלא ללכלך בגדי המתקבצים שם בעפר התיחוח.

הלכה ה

קבר הנמצא מותר לפנותו, ואם פנהו מקומו טמא ואסור בהנייה עד שיבדק כמו שיתבאר. וקבר הידוע אסור לפנותו, ואם פנהו מקומו טהור ומותר בהנייה.

[השגת הראב”ד]: קבר הנמצא מותר לפנותו ואם פנהו מקומו טמא

אמר אברהם: זו הפסקא איני מוציא אותה מכוונת בדברים והתוספתא ומסכת שמחות אינן מכוונות והנוסחא שכתב אינה משוה עם התוספתא גם בעצמה אינה מיושרת ומה יש בין קבר המזיק לקבר הנמצא ומ"ש אסור בהנאה עד שיבדוק לא ידעתי מהו עד שיבדוק שאני אומר שאפילו בדק ולא מצא שכונת קברות אף על פי שנטלו ואת תבוסתו אפ"ה מקומו טמא במגע ואסור בהנאה והטומאה אינה אלא כדי להרחיק אדם מן ההנאה והנוסחא המדוייקת קבר הנמצא מותר לפנותו ומקומו אסור בהנאה [וטמא] והידוע אסור לפנותו ומקומו טמא ואסור בהנאה והמזיק את הרבים מפנין אותו ומקומו טהור ומותר בהנאה.

הלכה ו

קבר שהוא מזיק את הרבים מפנין אותו ומקומו טמא ואסור בהנייה.

הלכה ז

הפוגע במת מצוה, אם מצאו בתוך התחום, מביאו לבית הקברות. מצאו חוץ לתחום אפילו בתוך שדה כרכום, קנה מקומו ויקבר במקום שנמצא. מצאו על המצר, מסלקו לצדדין. שדה בור מצד זה ושדה ניר מצד זה, קוברו בשדה בור. שדה ניר ושדה זרע, קוברו בשדה ניר. שדה זרע ושדה כרם, קוברו בשדה זרע. שדה אילן ושדה כרם, קוברו בשדה כרם, מפני אהל הטומאה. היו שניהן שוין קוברו לאי זה צד שירצה.

הלכה ח

קבר הנמצא מטמא למפרע, ואם בא אחר ואמר: ברי לי שלא היה כאן קבר אפילו קודם לעשרים שנה, אינו מטמא אלא משעת מציאה ואילך.

[השגת הראב”ד]: שלא היה כאן קבר וכו'

אמר אברהם: זו התוספתא אינה משוה עם המשנה מבוי שנמצא בו שרץ מטמא למפרע עד שיאמר בדקתי את המבוי וכו' או עד שעת הכבוד עד שעת הכבוד מיהא מטמא ואע"פ שבשעת הכבוד לא היה בו שרץ דאמרינן עם סילוק ידיו נפל בו השרץ והכי נמי נימא ליום א' או לב' ימים אחר ראייתו של זה נקבר המת שם

הלכה ט

כל המוצא קבר או מת, או דבר שמטמא באהל מן המת, חייב לציין עליו, כדי שלא יהיה תקלה לאחרים. ובחולו של מועד היו יוצאין מב"ד לציין על הקברות. אין מציינין על כזית מצומצם מן המת לפי שסופו יחסר בארץ. ובמה מציינין?

בסיד, ממחה ושופך על מקום הטומאה. אין מעמידין את הציון על גבי הטומאה אלא יהי עודף מכאן ומכאן בצידי הטומאה שלא להפסיד את הטהרות. ואין מרחיקין את הציון ממקום הטומאה שלא להפסיד את ארץ ישראל. ואין מציינין על הוודאות שהרי הן ידועין לכל, אלא על הספיקות, כגון שדה שאבד בה קבר והסככות והפרעות.

הלכה י

מצא שדה מצויינת ואין ידוע מה טיבה, אם אין בה אילנות בידוע שאבד בה קבר. יש בה אילנות, בידוע שנחרש בה קבר, כמו שיתבאר.

הלכה יא

מצא אבן מצויינת, תחתיה טמא. היו שתים, אם יש סיד ביניהם, ביניהם טמא. ואם אין סיד ביניהן אלא על ראשיהן, אם יש חרש ביניהן טהור שאין זה אלא בניין, ואם אין חרש ביניהן והיה הסיד מרודד על ראשיהן מכאן ומכאן, הרי זה ציון וטמא. מצא מצר אחד מצויין, הוא טמא וכל השדה טהורה, וכן שניה וכן שלישית. מצא ד' מצריה מצויינין, הן טהורין וכל השדה כולה טמאה, שאין מרחיקין הציון ממקום הטומאה.

[השגת הראב”ד]: אם יש חרש ביניהם טהור וכו'

אמר אברהם: אנן חורש גרסינן ואם יש שם חורש אף על פי שיש שם סיד אם היה הסיד משופע ביניהם טהור דאמרינן אגב חרישה נפל הסיד באמצע ואין שם טומאה אבל אם אין שם סיד לעולם ביניהן טהור אע"פ שאין שם חורש שלא הצריכו חורש אלא בשיש ביניהם סיד וכן היא הסוגיא במ"ק.