הלכות טומאת אוכלין פרק א

הלכה א

כל אוכל המיוחד למאכל אדם כגון לחם ובשר וענבים וזיתים וכיוצא בהן מקבל טומאה וכל שאינו מיוחד למאכל אדם הרי זה טהור ואינו מקבל טומאה אלא אם כן חישב עליו וייחדו למאכל אדם וזה וזה אינו מקבל טומאה עד שיבלל תחילה באחד משבעה משקין וזהו הנקרא הכשר שנאמר: וכי יותן מים על זרע.

הלכה ב

ואלו הן השבעה משקין שמכשירין את האוכלין לטומאה. המים והטל והשמן והיין והחלב והדם והדבש ואינן מכשירין עד שיפלו על האוכלין ברצון הבעלים ולא יהיו סרוחין שהמשקה הסרוח אינו מכשיר וכיון שהוכשר האוכל אע"פ שיבש והרי הוא נגוב הרי זה מקבל טומאה.

הלכה ג

אוכל שהיה בלול במי פירות כגון מי תותים ורמונים אף על פי שהוא בלול ונגע בו הזב או בשר המת הרי הוא טהור מפני שלא הוכשר באחד משבעה המשקין.

הלכה ד

אין שם משקה שמקבל טומאה אלא שבעת המשקין שמנינו בלבד אבל שאר מי פירות כדרך שאין מכשירין כך אין מקבלין טומאה כלל.

[השגת הראב”ד]: כך אין מקבלין טומאה

אמר אברהם: לא מצאתי שאין מקבלין טומאה כלל אלא שאין מצטרפין אוכלין בשבעת המשקין דתנן במסכתא טבול יום עיסה שהוכשרה במשקה ונילושה במי פירות ונגע בה טבול יום ר"א אומר פסל את כולה ר"ע אומר לא פסל אלא מקום מגעו אלמא שמצטרפין ותנן נמי בעוקצין עיסה שנילושה במי פירות ונגע בה טבול יום טהורה שאין לך דבר שמחבר לאוכלין אלא שבעת המשקין בלבד אצטרופי הוא דלא מצטרפי הא אינהו גופייהו בני קבולי טומאה נינהו וכל מה שמצא בתוספתא דבש תמרים אינן לא אוכל ולא משקה וכן בשאר פירות שאינן לא אוכל ולא משקה ואפילו חישב עליהן בטלה דעתו בכולן לא אמרו אלא במשקין היוצאין מאליהן שהן זיעה בעלמא אבל אם סחטן למשקין הרי הן כעיקר הפירות ואיה איפה עסיס רמונים ויין של תפוחים שמיישנין אותו לרפואת בני מעים והלא השמן משבעה משקין הוא ואמרו שאינו לא אוכל ולא משקין אלא ודאי במוהל היוצא מאליו אמרו בתוספתא השמן לא אוכל ולא משק' ואימתי אמרו השמן תחילה לעולם בזמן שנמחה ולא נשתייר ממנו אלא כפול המשקין היוצאים ממנו מטמאין טומאת משקין מלת כפול שכתבתי מצאתי אותה משובשת כתובה באיפול וחשבתי שהוא כפול ואולי היא קליפה שנמס כל הזית מאיליו עד שלא נשאר בה אלא הקליפה מכל מקום הדבר מוכיח שאינו מדבר אלא במשקה היוצא מאליו.

הלכה ה

זיתים וענבים שלא הביאו שליש משקין היוצאין מהן אינן מכשירין ולא מקבלין טומאה אלא הרי הן כשאר מי פירות שהן טהורין לעולם.

הלכה ו

אלו דברים שאינן מקבלין טומאה אע"פ שבני אדם אוכלין אותן לפי שאינן נאכלין להנאת גופן אלא מפני שנותנין טעם במאכלות או מפני הריח או המראה ואלו הן. הקושט והחמס וראשי בשמים והתיאה והחלתית והפלפלין וחלות חריע וכן כל כיוצא בהן.

הלכה ז

השבת סתמו לאכילת גופו כשאר ירקות שדה ואם חשב עליו לקדירה אינו מתטמא טומאת אוכלין והשבת משנתנה טעם לקדירה הרי זה כזבל ואינה מתטמאה טומאת אוכלין.

[השגת הראב”ד]: ואם חשב עליו לקדירה

אמר אברהם: לא כן שאינן יוצאין מידי טומאה במחשבה עד שתתן טעם בקדירה.

הלכה ח

התמרים והגרוגרות שנתן לקדירה כתבלין עדיין הן מתטמאין טומאת אוכלין עד שיפסדו מלאכול אדם.

הלכה ט

הכרשינים אם ייחדן למאכל אדם מתטמאין טומאת אוכלין.

הלכה י

הקור הרי הוא כעץ לכל דבר ואם שלקו וטגנו מתטמא טומאת אוכלין.

הלכה יא

החרצנין והזגין אף על פי שכנסן לאוכלין אינן מתטמאין טומאת אוכלין.

הלכה יב

זיתים וענבים הקשים שנפרצין ויוצאין מתחת הקורה בשעת הדריכה אינן מקבלין טומאה ועד כמה עד ארבעה קבין לכל כור היה הנפרץ יתר מזה מקבלין טומאה ואם כנסן לאוכלין אע"פשהן פחות מארבעה קבין מקבלין טומאה.

הלכה יג

הכפניות והפגין והבוסר והקצח הרי הן כאוכלין ומקבלין טומאה.

הלכה יד

לולבי זרדים וחרובין ושל ערל ועלי הלוף השוטה אינן מקבלות טומאה עד שיתמתקו.

הלכה טו

החרדל והתורמסין ושאר כל הנכבשין מטמאין טומאת אוכלין בין משהמתיקו בין עד שלא המתיקו.

הלכה טז

זיתים שכבשן בעלין שלהן אין העלין מקבלין טומאה שלא כבשן לאוכלין אלא למראה.

הלכה יז

כשות של קישות והנץ שלה אין מקבלין טומאה מפני שאינו אוכל.

הלכה יח

דבש בכוורתו מטמא טומאת אוכלין שלא במחשבה רדה הדבש משירסק החלות מתטמא משום משקה דבש הזב מכוורתו מתטמא טומאת משקין חשב עליו לאוכלין מתטמא טומאת אוכלין.

הלכה יט

השמן הקרוש אינו אוכל ולא משקה חשב עליו כשהוא קרוש בין לאוכלין בין למשקין בטלה דעתו וכן הדם שקרש אינו אוכל ולא משקה חשב עליו לאוכלין מתטמא טומאת אוכלין חשב עליו למשקין בטלה דעתו.

[השגת הראב”ד]: השמן הקרוש

אמר אברהם: אין בתוספתא שקרש ואפשר בשמן שיצא מעצמו ואע"פ שלא קרש ותנן במסכת טהרות הרוטב והגריסין והחלב בזמן שהן משקה טופח הרי הן תחילה קרשו הרי הם שניים וכו' ר' מאיר אומר השמן תחלה לעולם וחכ"א אף הדבש ר' שמעון שזורי אומר היין תחילה לעולם מאי תחלה לעולם לאו אע"ג דקרשו דבהני איירי לעיל וחכמים מודין לו.

הלכה כ

חלב שקרש לא אוכל ולא משקה חשב עליו לאוכלין מתטמא טומאת אוכלין למשקין בטלה דעתו.

[השגת הראב”ד]: חלב שקרש

אמר אברהם: אינו כן אלא אמרו בתוספתא הרוטב והגריסין והחלב בזמן שהן משקה טופח הרי הם תחלה קרשו אין צריכין מחשבה לאוכלין.

הלכה כא

דבש תמרים לא אוכל ולא משקה חשב עליו לאוכלין מתטמא טומאת אוכלין למשקין בטלה דעתו ושאר כל מי פירות כולן לא אוכל ולא משקה חשב עליו בין לאוכלין בין למשקין בטלה דעתו.

הלכה כב

השלג אינו אוכל ולא משקה חשב עליו לאוכלין בטלה דעתו למשקין מתטמא טומאת משקין נטמא מקצתו לא נטמא כולו העבירו על גבי כלי חרס הטמא נטמא כולו.

הלכה כג

החלב שבכחל שחישב עליו בטלה דעתו והרי הוא טהור חשב על החלב שבקיבה הרי זה מתטמא טומאת אוכלין.

[השגת הראב”ד]: חשב על החלב

אמר אברהם: מצאתי נוסחאות חלוקות בזה ומסתברא שהוא טהור דפירשא בעלמא הוא.

הלכה כד

ענבים שדרכן משיהלך בהן הדורך שתי וערב מתטמאין משקין נשתייר בהן גרגרין שלימים אותן גרגרין מתטמאין טומאת אוכלין וכן הזיתים משיטענום מתטמאין טומאת משקין נשתיירו בהן גרוגרות שלימין מתטמאין טומאת אוכלין.

[השגת הראב”ד]: וכן הזיתים משיטענום

אמר אברהם: בשאינן פרוצים (אלא) שלא דחקה עליהם הקורה כל הצורך או שלא נטענו באבנים.

הלכה כה

הערלה וכלאי הכרם ושור הנסקל שנשחט ועגלה ערופה בין שנשחטה בין שנערפה וציפורי מצורע ופטר חמור ובשר בחלב ובשר פרה אדומה והפיגול והנותר אף ע"פ שכל אלו אסורין בהנאה כולן מתטמאין טומאת אוכלין.