הלכות טומאת אוכלין פרק טו

הלכה א

מים שבכלים מתטמאין בין לרצון בין שלא לרצון ומטמאין אוכלים וכלים בין שנפל עליהן ברצון בין שלא נפל עליהן ברצון אבל מים שבקרקעות כגון מי בורות שיחין ומערות ומי גבאים שאין בהם ארבעים סאה אין מתטמאין אלא לרצון ואין מטמאין אלא ברצון כיצד מים שבקרקע שאין בהן ארבעים סאה בין שהיו שאובין בין שאינן שאובין שנפל לתוכן המת או שהלך בהן הטמא הרי אלו טהורין אבל אם שתה מהן אדם טמא או שמילא בהן בכלי טמא או שנפלו לתוכן משקין טמאין ברצון הרי אלו טמאין ואף על פי שהן בקרקע שתה מהן הטהור אחר שנטמאו בקרקע או שמילא בהן בכלי טהור נטמא השותה ונטמא הכלי שהרי ברצון שתה או מילא נפל לתוכן ככר של תרומה הרי הוא טהור כשהיה שאין מתטמאין אלא לרצון לפיכך אם הדיח ידו והוציא הככר נטמא הככר במים שבידיו שהרי הן ברצון.

[השגת הראב”ד]: שאין בהם ארבעים סאה אין מטמאין

אמר אברהם: הדרך הזאת שכתב רחוקה מכליותי וזרה אצלי מאד ואינה מן הסוד המופלא הצפון לישרים כי לא מצאתי קבלת טומאה ונתינת טומאה תלויה ברצון אבל הרצון זה המחשבה חושבן שלא יבטלו ברוב ומה שאמרו אם לא הדיח טהור כבר פירשו בתוספתא מפני שאין המים שבגבא מקבלין טומאה עד שיתלשו וכששתה הטמא וחזרו המים שנגעו בפיו לגבא אע"פ שהן טמאין רבו הטהורים שלא נתלשו על הטמאים שחזרו שם ובטלו אלא אם כן חיישינן (נ"א חשבו) בתלוש לפיכך אם הדיח בהן את ידו או הככר שנפל הרי הם הוכשרו לטומאה כלומר נחשבו כתלוש ונטמאו משתיית הטמא וטמאו את הככר שהרי המחוברים עצמן חזרו להיות כתלושין לקבל טומאה שהרי נחשבו לתלוש ולפיכך נעורו הטמא לטמא את הככר ואם לא הדיח טהור שהרי מבטלו ברוב לא נחשבו ומה שאמרו שאין מי הגבא מקבלין טומאה עד שיתלשו דוקא שיש בהן רביעית כדי להטביל מהן מחטין וצנורות ואף על פי שהם טהורין במחובר אבל אינן מטהרין מים טמאים בהשקה עד שיהיו שם ארבעים סאה מקוה שלם לפיכך הטמאים שנתערבו בהם שיתחשבו יחזרו לטומאתן זו היא הנכון אצלי

[השגת הראב”ד]: או שנפלו לתוכן משקין וכו'

אמר אברהם: זהו תימה לדבריו כשהלך בהם הטמא אין רצון גדול מזה

[השגת הראב”ד]: נטמא הככר במים שבידיו

אמר אברהם: ולמים שבידו למה להו רצון והלא תלושין הן וכבר נטמאו ברצון.

הלכה ב

מי גבאים וכיוצא בהן ממים שבקרקעות כגון מי בורות שיחין ומערות ומי תמצית שפסקו ומקואות שאין בהן ארבעים סאה שנטמאו וירדו להם גשמים ורבו מי גשמים עליהם אע"פ שלא שטפו הרי הן טהורין לפיכך כל המים שבקרקעות כגון מי גבאים וכיוצא בהן בשעת הגשמים הכל בחזקת טהרה.

[השגת הראב”ד]: ומקואות שאין בהן ארבעים סאה שנטמאו

אמר אברהם: אין במשנה שנטמאו שאף על פי שנפל לתוכן מת או שהלך בהם הטמא לא נטמאו לפי שלא נתלשו ומה שהם צריכים לשעת גשמים או לרבוי הגשמים עליהם מפני שיש בהם לחוש למי שפיכות או לשתיית טמאים ובשעת גשמים אין חוששין או משירבו אע"פ שלא ישטפו דהוו להו כמי תמצית שלא פסקו שהטמאים בטלים בהם לגמרי ואין להם עוד חישוב לא בשתיית טהור ולא בהדחת ידים כמו שמפורש במקואות ובתוספתא מפרש אפילו נפלו בו מים טמאים הרבייה מטמאות אותה וברבייה של ארבעים סאה מים כשרים מפני שהיא בהשקה.

הלכה ג

פסקו הגשמים הקרובים לעיר או לדרך טמאין שהן בחזקת ששתה מהן הטמא ושמלאו מהן בכלים טמאין והרחוקים טהורים עד שיהלכו רוב האדם הלכו הכל בחזקת טומאה שההולכים בשיירות ממלאין ושותין מהן במה דברים אמורים? בגבא שאפשר לשתות ממנה אבל בגבא שאי אפשר לשתות ממנה אלא בדוחק גדול הרי זה בחזקת טהרה (שהן בחזקת טהורין) עד שימצא מקום פרסות רגלי אדם או פרסות רגלי בהמה גסה ניכרת בו אבל מצא פרסות רגלי בהמה דקה הרי זה טהור שאפשר שירדה ושתת.

[השגת הראב”ד]: במה דברים אמורים בגבא שאפשר לשתות ממנו

אמר אברהם: לישנא דתוספתא ולא יהיו מקום פרסות רגלים ניכרים בגבא אלא א"כ פרסות רגלים ניכרים.

הלכה ד

חזקת טיט וגמומיות שבפתחי חנויות בר"ה בשעת הגשמים שהן טהורין פסקו הגשמים הרי הן כמי שפיכות ושבשווקין הולכין בהן אחר הרוב גבא שנפל לתוכו יין או חלב או דבש הולכין בו אחר הרוב נפל לתוכו שמן אף על פי שהקפיאהו הרי זה מתטמא ומטמא שלא ברצון לפי שאי אפשר לו לצאת ידי צחצחית.

הלכה ה

שמן ושאר המשקין חוץ מן המים הרי הן בקרקע כמות שהן בכלים דין אחד הוא.

הלכה ו

מי תמצית שלא פסקו אף ע"פ שאין בהן ארבעים סאה הואיל והן בקרקע והרי המים נמשכין ובאין להן אינן מקבלין טומאה ואע"פ ששתה מהן הטמא ומילא מהן בכלי טמא או נתן לתוכן מים טמאים הרי הן טהורין לכל דבר.

הלכה ז

מי שהיה אוכל תרומה בידים טמאות כגון דבילה שלא הוכשרה והכניס ידו לתוך פיו ליטול צרור אם הפך נטמאת הדבילה ברירו שהרי נטמא ביד מפני שעקרו ואם לא הפך טהורה שהמשקה שבפיו קודם שיהפכנו או ימוצצנו להוציאו דומה למים שלא נתלשו אלא הן עדיין בקרקע שאין מתטמאין ואין מטמאין אלא ברצון כמו שביארנו וזה אין רצונו אלא ליטול הצרור היה פונדיון לתוך פיו ופשט ידו ליטלו והדבילה בתוך פיו אם הניחו לצמאו הרי זה הרוק כעקור ונטמאת הדבילה מחמת משקה פיו שנטמא מחמת ידיו.

הלכה ח

האשה שהיתה אוכלת אוכלין של תרומה שאינן מוכשרין והיתה גורפת את התנור הטמא והכה הקוץ ויצא ממנה דם ומצצה אצבעה מפני הדם או שנכוית ונתנה אצבעה בפיה נטמאת התרומה שבפיה שהרי רצונה להוציא המשקה מפיה ולעוקרו במציצת אצבע.

[השגת הראב”ד]: האשה שהיתה אוכלת

אמר אברהם: זו הנוסחא לא מצאתיה לא במשנה ולא בתוספתא אבל ראה זה מצאתי במשנה כלים סוף פ"ח האשה שנטף חלב מדדיה ונפל לתוך אויר התנור טמא שהמשקה מטמא לרצון ושלא לרצון היתה גורפתו והכה הקוץ ויצא ממנו דם או שנכוית ונתנה אצבעה לתוך פיה נטמאת ונראה לי שראוי להיות נטמא וכל הפיסקא מדבר באשה טמאה והמשקה הטמא מטמא לרצון ושלא לרצון וכן בדם שיצא מאצבעה או הרוק שיצא מפיה על אצבעה טמא ומטמא את התנור כשתכניסנו לתנור.