הלכות טומאת אוכלין פרק ב

הלכה א

כל האוכלין הגדילין מן הקרקע אינן מקבלין טומאה עד שיעקרו אבל כל זמן שהן מחוברין אפילו כשורש קטן שיכולין לחיות ממנו אינן מקבלין טומאה.

הלכה ב

ייחור של תאנה שנפשח ומעורה בקליפה שאינו יכול לחיות ממנה כל האוכלין שבו מתטמאין ויש בדבר ספק אם היה שאר האילן כמו יד לזה הייחור שנשבר או לאו.

הלכה ג

ירקות שיבשו באיביהן כגון כרוב ודלעת שיבשו באיביהן אינן מתטמאין טומאת אוכלין ליקטן לייבשן הרי הן אוכלין כשהיו עד שייבשו ויעשו כעץ.

[השגת הראב”ד]: שיבשו באיביהן

אמר אברהם: ואפילו צמקו.

הלכה ד

אילן שנפשח ובו פירות הרי הן כתלושין וכן אם יבש האילן ובו פירות הרי הן כתלושין.

[השגת הראב”ד]: וכן אם יבש האילן

אמר אברהם: אין דבר זה לא במשנה ולא בתוספתא ולא בגמרא דחולין אבל אם יבשו בו פירות במחובר הרי הן כמחוברין ואולי מבכורים גמר לה דתנן יבש האילן או נקצץ מביא ואינו קורא קתני יבש דומיא דנקצץ.

הלכה ה

תאנים שיבשו באיביהן מטמאות טומאת אוכלין במקומן.

הלכה ו

כל האוכלין שהן מבעלי חיים אינן מקבלין טומאה עד שימותו שחט בהמה חיה ועוף אף על פי שעדיין הן מפרכסין מקבלין טומאה ודגים מאימתי מקבלין טומאה משימותו נולד בהן טריפה ונתטמאו כשהן מתנדנדין הרי יש בדבר ספק אם הן חשובין כמתים הואיל ונטרפו או אינן מקבלין טומאה עד שידמו כאבן ולא יתנדנדו האבר או הבשר המדולדלין בבהמה או חיה שאינן יכולין לחיות אם הוכשרו מקבלין טומאה במקומן מפני שהן חשובין כאוכל שפירש נשחטה הבהמה הוכשרו בשחיטה שהבהמה כולה כמו יד לאבר זה ויד שהוכשר הוכשר האבר כולו כמו שיתבאר ויש בדבר ספק אם תהיה הבהמה בחייה כמו יד לאבר או בשר המדולדלין בה.

הלכה ז

השוחט בהמה חיה ועוף הוכשר כל הבשר בדם שיצא בשחיטה לפיכך אם לא יצא מהן דם בשחיטה הרי כל בשרן צריך הכשר ככל האוכלין שלא הוכשרו.

הלכה ח

אוכלין שהוכשרו כשהן מחוברין לקרקע או שהוכשרו במים המחוברים שבקרקע אינו הכשר עד שיוכשרו אחר שנעקרו במים התלושין מן הקרקע או בשאר משקין שנאמר: בכל כלי אינו מכשיר עד שיתלש מן הקרקע כעין המים שבכלים שאב המים בכלי ונתנן בקרקע אינן מכשירין.

הלכה ט

קישות שנטעה בעציץ והגדילה אף על פי שיצאת חוץ לעציץ אינה מקבלת טומאה ועציץ שהוא נקוב כדי שיצא בו שורש קטן הרי הוא כארץ והנטוע בו אינו מקבל טומאה וכן אם היו בו מים אינן מכשירין.

[השגת הראב”ד]: אע"פ שיצאת חוץ לעציץ

אמר אברהם: אין כאן אף על פי אלא כיון שיצאה חוץ לעציץ טהורה שאע"פ שהעציץ אינו נקוב כיון שיצאת הקישות לחוץ הרי הוא כמי שנטעה בחוץ וטהור וכן הוא שנוי במשנה.

הלכה י

עציץ שאינו נקוב הרי הנטוע בו מקבל טומאה ואם היו מים בתוכו מכשירין.

הלכה יא

כלי גללים וכלי אדמה שהשרשים יכולין לבקוע בהן ולצאת אינן מכשירין את הזרעים ואף על פי שאינן נקובין הרי הן כנקובין.

[השגת הראב”ד]: כלי גללים וכלי אדמה

אמר אברהם: אני מוצא אפילו בכלי חרס גמור אע"פ שאינו מנוקב כמנוקב דמי והוא במנחות פרק כל קרבנות הציבור בעיא ספינה של חרס לגבי ביכורים דקא מפליג בין ספינה של עץ לספינה של חרס ובודאי בספינה שאינה מנוקבת קאמר ואולי יתפרש שם פירוש אחר דבספינה של עץ מביאים משם ביכורים מפני שיש בה נקבים למשוטות וכנטועים בארץ דמו אבל בספינה של חרס אין דרך לעשות נקבים למשוטות שלא תשבר ומשום הכי אין מביאין ממנה ביכורים ובסתם ספינות מיירי דסתם ספינה של עץ יש בה נקבים ושל חרס אין בה נקבים.

הלכה יב

עציץ שמילאהו עפר עד שפתו אינו חשוב כלי אלא הרי הוא כטבלא שאין לה שפה שאינו כלי קיבול.

הלכה יג

משקין טמאין שנפלו על האוכלין נטמאו אף על פי שנפלו שלא ברצון הבעלים שהרי הטומאה וההכשר באין כאחת והוא שלא יהיו בקרקע.

הלכה יד

כל אוכל שנפסד ונסרח עד שאינו ראוי למאכל אדם אינו מקבל טומאה וכן משקה שנסרח ונפסד ואינו ראוי לשתיית אדם אינו מקבל טומאה כדרך שאינו מכשיר שנאמר: אשר ישתה.

[השגת הראב”ד]: כל אוכל שנפסד

אמר אברהם: מי שלמדהו מים הרעים השקהו וגמ' דברכות הטעהו והלא משנה שלמה היא בטהרות כלל אמרו בטהרות כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מלאכול הכלב וכל שאינו מיוחד לאוכל אדם טהור עד שייחדנו לאדם מה טהור שאינו מקבל טומאה אף טמא שמקבל טומאה אלמא לעולם מקבל טומאה עד שיפסל מן הכלב והוא שהיה ראוי מתחילה לאדם אבל אם לא היה ראוי לאדם אע"פ שהוא ראוי לכלב אינו מקבל טומאה מפני שהוא כמאכל בהמה שאינו מקבל טומאה וכן הוא שנוי במדרש סיפרא אשר ישתה פרט למשקה סרוח דברי ר"א אמרו לו אין משקין יוצאין לא על ידי פרה ולאע"י עופות ולעולם מקבל טומאה הואיל וראויים היו מתחילה לאדם אבל אם היו סרוחים מתחלתן כגון פרש שבמעי בהמה ודאי טהורים אף ע"פ שהכלב מלקק בהם וזהו דרך האמת.

הלכה טו

העור ששלקו והשליא שחישב עליה לאכילה מתטמאין טומאת אוכלים בפני עצמן.

הלכה טז

עור החמור ששלקו הרי זה ספק אם מתטמא טומאת אוכלים בפני עצמו מפני ששלקו או אינו מתטמא מפני שהוא מאוס הרבה.

הלכה יז

חטים שבגללי בקר ושעורים שבגללי הבהמה שליקטן אין מקבלין טומאה ואם חישב עליהן לאכילה מתטמאות טומאת אוכלין.

הלכה יח

כל אוכל שנטמא ואחר שנטמא נפסל ונסרח אם נפסל מלאכול הכלב או שיבש כחרש הרי זה טהור ואם נפסל מלאכול אדם ועדיין הוא ראוי לכלב הרי זה טמא כשהיה וכל האוכלין שנטמאו אין להן טהרה במקוה.

הלכה יט

זרעים טמאים שזרעם הרי הצומח מהן טהור ואפילו בדבר שאין זרעו כלה והוא שהשרישו אבל קודם השרשה הרי הן בטומאתן אפילו בדבר שזרעו כלה.

הלכה כ

אוכלין שמחוברין לכלים בטלו מתורת אוכל ואם נטמא הכלי הרי הן מתטמאין בטומאת הכלי הואיל והן משמשין תשמיש עץ הרי הן כעץ.

הלכה כא

כל משקה שנטמא ואחר שנטמא נפסד ונסרח הרי זה בטומאתו לעולם שאין המשקה יוצא על ידי הכלב לעולם ואין למשקה שנטמא טהרה חוץ מן המים בלבד שאם הטביל מים טמאים במקוה כיון שצפו מי מקוה עליהן טהרו ומטבילין חמין בצונן וצונן בחמין ורעים ביפים ויפים ברעים.

[השגת הראב”ד]: כל משקה שנטמא ואחר כו'

אמר אברהם: ממדרש תורת כהנים נראה שאפילו לכתחלה מקבלין טומאה הואיל וראויים לשתות בהמה וכן עיקר ודוקא כשהיו ראויים מתחלה לאדם כמו שכתבתי למעלה

הלכה כב

מקל שהיא מליאה משקין טמאים והטביל מקצתה במקוה לא טהרו המים שעל מקצתה עד שיטבול את כולה.

הלכה כג

שלג שנטמא והשיק מקצתו למי מקוה הואיל וטהר מקצתו טהר כולו.

הלכה כד

התמד הטמא בין שנטמא אחר שתמדו בין שתמדו במים טמאים עד שלא החמיץ משיקו במקוה ויטהר שהרי הוא כמים משהחמיץ הרי הוא כיין ואין לו טהרה במקוה.

הלכה כה

קדירה שמליאה משקין כגון דבש ויין וכיוצא בהן ונתונה בתוך המקוה ופשט הראשון לטומאה את ידו ונגע בה הרי זה מטמא את המשקין אף על פי שהיא בתוך המקוה ונטמאת הקדירה מחמת המשקין שבתוכה אע"פ שהיא בתוך המקוה היתה מליאה מים הקדירה טהורה שאין הראשון מטמא כלי חרס לעולם ואין המים שבתוכה טמאים מפני שהן מעורבים במי המקוה פשט אב הטומאה את ידו ונגע בה נטמאת הקדירה שאין המקוה מטהר כלי חרס.

[השגת הראב”ד]: אף על פי שהיא בתוך המקוה כו'

אמר אברהם: זו הנוסחא עיקר שאין המקוה מטהר כלי חרס.

הלכה כו

מי שפיכות הרי הן בחזקת טומאה ירדו עליהן מי גשמים אם רבו עליהן הרי הן טהורים מחצה למחצה הכל טמא בין בכלים בין בקרקעות אימתי בזמן שקדמו מי שפיכה אבל קדמו מי גשמים וירדו עליהן כל שהוא ממי שפיכות הכל טמא שמשקין טמאין שירדו לטהורים מטמאין בכל שהוא.

[השגת הראב”ד]: ממי שפיכות הכל טמא

אמר אברהם: לא ידעתי טעם לזה ואולי מפני שמשעה שנפלו בתחלה הוחזקו גם הם במי שפיכות שכבר נשכחה נפילתם.

הלכה כז

הטורף את גגו והמכבס את כסותו והרי הן מנטפים ירדו עליהן גשמים ורבו הנטיפות הרי רבו מי גשמים עליהן והנוטפים מהן טהורין.

הלכה כח

הסך שמן טהור ונטמא זה האדם וטבל והרי השמן על בשרו אם היה כדי סיכת אבר קטן הרי הוא טהור כשהיה מקודם סך שמן טמא וטבל לא טהר השמן שעליו אלא אם נשאר ממנו משקה טופח הרי השמן בטומאתו ואם לא נשאר ממנו כדי להטפיח ממנו בטל במיעוטו.