הלכות טומאת צרעת פרק ג

הלכה א

אין המחיה סימן טומאה עד שתהיה כעדשה מרובעת או יתר על זה וכמה שיעורה כדי צמיחת ארבע שערות שתים אורך ושתים רוחב והוא שתהיה המחיה באמצע הבהרת והבהרת מקפת אותה מכל צד והיא יתירה על המחיה רוחב שתי שערות או יתר אבל אם היתה המחיה בצד הבהרת אינה סימן טומאה היתה מפוזרת כגון שהיה בשר חי כחרדל במקום זה ובשר חי כחרדל במקום אחר אעפ"י שהכל באמצע הבהרת אינן מצטרפין לכעדשה עד שיהיה במקום אחד באמצע הבהרת כעדשה מרובע או יתר.

הלכה ב

המחיה מטמאה בכל מראה בין שהיה מראה המחיה אדום או שחור או לבן והוא שלא יהיה הלובן מארבע המראות שביארנו.

הלכה ג

אין המחיה סימן טומאה עד שתהיה בגופה של בהרת כיצד בהרת שהיתה באמצע שחין או מכוה או מחיה או בוהק והמחיה בתוך השחין או בתוך המכוה או בתוך מחייתן או בתוך הבוהק אף ע"פ שהמחיה באמצע הבהרת אינה סימן טומאה מפני שהיא בתוך השחין או המכוה או בתוך הבוהק או מחייתן וכן אם הקיף השחין את מחייתו והמכוה את מחייתה והבוהק את המחיה או שנסמך אחד מהן למחיה מצדה או שחלק אחד מהן את המחיה ונכנס לתוכה אינה סימן טומאה והרי זו כבהרת שאין בה סימן ויסגיר הלכו להן השחין או המכוה או הבוהק שהיה תחת המחיה שהיו בצדה או שהיו מקיפין או שהיו נכנסין לתוכה ונמצאת המחיה לבדה בתוך הבהרת בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני הרי זה יחליט אם לא הלכו להן יפטור.

הלכה ד

המחיה סימן טומאה לעולם בין שקדמה מחיה את הבהרת בין שקדמה בהרת את המחיה לפי שלא נאמר בה והיא הפכה זה שנאמר: בתורה והיא הפכה שיער לבן ומחית בשר חי בשאת אינו צריך לשניהן לשיער ולמחיה אלא כל אחד מהן סימן טומאה ולא נאמר שיער לבן עם המחיה אלא ליתן שיעור למחיה שתהיה כדי לקבל שיער לבן שהוא שתי שערות.

הלכה ה

בהרת כגריס מצומצם ובאמצעה מחיה כעדשה מצומצמת הרי זה מוחלט נתמעטה הבהרת או שנתמעטה המחיה טהור וכן אם רבתה המחיה שבתוך בהרת זו טהור שאין הבהרת מטמא במחיה עד שתהיה יתירה על המחיה רוחב שתי שערות מכל צד היתה המחיה פחותה מכעדשה ורבתה המחיה עד שנעשית כעדשה הרי זה מוחלט נתמעטה המחיה ממה שהיתה או שהלכה לה הרי זו כמות שהיתה ואין כאן סימן טומאה.

[השגת הראב”ד]: הרי זו כמות שהיתה

אמר אברהם: ואינה טהורה.

הלכה ו

בהרת יתירה מכגריס ובה מחיה יתירה מכעדשה ורבו או שנתמעטו טמא ובלבד שלא יתמעט בהרת מכגריס ולא תתמעט המחיה מכעדשה ולא תקרב המחיה לסוף הבהרת בפחות מכדי צמיחת שתי שערות כמו שביארנו.

הלכה ז

בהרת כגריס ובשר חי כעדשה או יתר מקיפה מבחוץ ובהרת שנייה מקפת את הבשר החי הרי הבהרת הפנימית להסגיר שהרי אין בה סימן טומאה ובהרת החיצונה להחליט שהרי המחיה באמצעה נתמעט הבשר החי שביניהן או שהלך כולו בין שהיה מתמעט וכלה מבפנים בין שהיה מתמעט מבחוץ הרי שתיהן כבהרת אחת שאין בה סימן טומאה.

הלכה ח

בהרת שהיתה בראש אבר מן האיברים והמחיה באמצע הבהרת בראש האבר אינה סימן טומאה מפני שהמחיה חולקת את הנגע ונמצא מקצתו שופע ויורד מכאן ומקצתו שופע ויורד מכאן ונאמר בנגעים וראהו הכהן שיהיה רואה הנגע כולו כאחת ואלו הן ראשי איברים שאינם מטמאין במחיה. ראשי אצבעות ידים ורגלים וראשי אזנים וראש החוטם וראש העטרה וראשי דדין של אשה אבל ראשי דדין של איש והיבולת והדלדולין מטמאין במחיה.

[השגת הראב”ד]: מפני שהמחיה חולקת

אמר אברהם: לא ימצא דבר זה אלא בשאין בראש האבר מקום יושב כגריס וא"כ למה אמרו בראשי אברים שאינן מטמאין בבהרת ולמה תפסו שאינן מטמאים במחיה ומה לשון חלוקה במחיה והלא הוא מחשבון הגריס ואם יש מקום לגריס גם יש מקום למחיה אלא לא תפסו מחיה אלא מפני שהיא חלק למעלה ואילו היה מקום שיער היו אומרים ג"כ שיער ואילו היה ראוי לפסיון היה ג"כ מזכיר פסיון אלא שרוב ראשי איברים הללו אפילו לגריס אינם ראויין כל שכן לפסיון ועוד י"ל לפיכך תפס מחיה לפי שראשי איברים הללו מעכבין בפריחה כדאיתא במתני' אשמעינן הכא אע"ג דלבסוף מטמאו משום מחיה מתחלה מיהא לא מטמאו לפי שאינם מקום בהרת כגריס וזה עיקר.

הלכה ט

וכל ראשי איברים אלו שהיה מקומן יושב כגריס מטמאין בנגעים אבל אם היה עגולין כרוב בריית בני אדם טהורין כיצד בהרת כגריס בראש חוטמו או בראש אצבעו שופעת אילך ואילך טהור שנאמר: וראהו הכהן עד שיראהו כולו כאחת.