הלכות בכורים פרק יא

הלכה א

מצות עשה לפדות כל איש מישראל בנו שהוא בכור לאמו הישראלית, שנאמר: כל פטר רחם לי, ונאמר אך פדה תפדה את בכור האדם.

הלכה ב

ואין האשה חייבת לפדות את בנה, שהחייב לפדות את עצמו הוא שחייב לפדות את בנו. עבר האב ולא פדהו כשיגדל יפדה את עצמו.

הלכה ג

היה הוא לפדות ובנו לפדות, יפדה עצמו תחלה ואחר כך בנו, ואם אין לו אלא כדי פדיון אחד יפדה עצמו.

הלכה ד

היה בנו לפדות והגיע עת לעלות לרגל ואין לו כדי לזה ולזה, פודה את בנו ואח"כ עולה לרגל, שנאמר: כל בכור בניך תפדה, ואחר כך: ולא יראו פני ריקם.

הלכה ה

הפודה את בנו מברך: אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן, וחוזר ומברך שהחיינו, ואח"כ נותן הפדיון לכהן. ואם פדה עצמו מברך: לפדות הבכור ומברך שהחיינו.

הלכה ו

מצוה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן ובכמה פודהו?

בחמש סלעים, שנאמר: ופדוייו מבן חדש תפדה, בין בכסף בין בשוה כסף מן המטלטלין שגופן ממון כענין השקלים. לפיכך אין פודין בקרקעות ולא בעבדים מפני שהן כקרקעות ולא בשטרות לפי שאין גופן ממון, ואם פדהו בהן אינו פדוי.

הלכה ז

כתב האב לכהן שהוא חייב לו ה' סלעים, חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי נתן לו כלי שאינו שוה בשוק ה' סלעים וקבלו הכהן בה' סלעים, הרי בנו פדוי. נתן ה' סלעים לעשרה כהנים, בין בבת אחת בין בזה אחר זה יצא.

הלכה ח

רצה הכהן להחזיר לו הפדיון מחזיר. ולא יתן לו הוא ודעתו שיחזיר, ואם עשה כן והחזיר לו, אין בנו פדוי עד שיגמור בלבו ליתן לו מתנה גמורה, ואם רצה הכהן אחר כך להחזיר יחזיר, וכן אם פירש ונתן לו על מנת להחזיר, הרי בנו פדוי.

הלכה ט

כהנים ולוים פטורים מפדיון הבן מקל וחומר: אם פטרו של ישראל במדבר, דין הוא שיפטרו עצמן.

הלכה י

ישראל הבא מן הכהנת ומן הלויה פטור, שאין הדבר תלוי באב אלא באם, שנאמר: פטר רחם בישראל.

הלכה יא

לויה המעוברת מגוי בנה פטור, וכהנת המעוברת מגוי בנה חייב, שהרי נפסלה אמו מן הכהונה בבעילת הגוי.

הלכה יב

כהן שנולד לו בן חלל, מת האב בתוך שלשים יום, הבן חייב לפדות את עצמו, שלא זכה האב בפדיונו, מת אחר ל' יום אינו חייב הבן לפדות את עצמו, שהרי זכה האב בפדיונו.

הלכה יג

השפחה שנשתחררה וכותית שנתגיירה כשהן מעוברות וילדו, אף על פי שהורתו שלא בקדושה, הואיל ונולד בקדושה חייב, שנאמר: פטר רחם בישראל והרי פטר ורחם בישראל. אין ידוע אם קודם שנתגיירה ילדה או אחר שנתגיירה ילדה, המוציא מחברו עליו הראיה.

הלכה יד

הכותית והשפחה שילדו ואח"כ נתגיירו ונשתחררו וילדו ולד אחר, הרי זה פטור, שנאמר: פטר רחם, ואין זה פטר רחם. וכן הבא אחר הנפלים: כל נפל שאמו טמאה לידה הבא אחריו אינו פטר רחם, וכל נפל שאין אמו טמאה לידה, כמו המפלת כמין דגים וחגבים או המפלת יום ארבעים וכיוצא בהן, הבא אחריו בכור לכהן וחייב לפדות.

הלכה טו

חתך העובר במעיה והוציאו אבר אבר, הבא אחריו אינו פטר רחם, בן שמנה חדשים שהוציא ראשו והוא חי והחזירו ומת, וכן בן ט' שמת ויצא ראשו והחזירו ואחר כך יצא אחיו וילדה, זה שילדה אינו פטר רחם, שהרי נפטר בראשו של ראשון ומשתצא פדחתו פוטר הבא אחריו.

הלכה טז

יוצא דופן והבא אחריו כדרכו, שניהם פטורים: הראשון לפי שלא יצא מן הרחם, והשני מפני שקדמו אחר.

הלכה יז

מאימתי יתחייב בפדיון?

משישלים שלשים יום, שנאמר: ופדויו מבן חדש תפדה. מת הבן בתוך ל' ואפילו ביום ל', וכן אם נעשה טריפה, אינו חייב בחמשה סלעים ואם הקדים ונתן לכהן, יחזיר לו הפדיון [ואם מת אחר ל' יום חייב בפדיון], ואם לא נתן יתן.

הלכה יח

מי שפדה בנו בתוך ל' יום אם אמר לו: מעכשיו אין בנו פדוי, ואם אמר לו לאחר ל' יום, בנו פדוי ואע"פ שאין המעות קיימין לאחר ל' יום.

הלכה יט

מי שהוא ספק אם חייב בפדיון או לא, הרי זה פטור, שהמוציא מחברו עליו הראיה. מת האב בתוך ל' יום הרי הבן בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה מאביו שפדהו קודם שימות. מת האב לאחר ל' יום, הרי הוא בחזקת פדוי עד שיודיעוהו שלא נפדה.

הלכה כ

מי שלא בכרה אשתו וילדה זכר ונקבה ואין ידוע אי זה מהן יצא ראשון, אין כאן לכהן כלום. ילדה שני זכרים אף על פי שאין ידוע אי זה מהן הבכור, נותן ה' סלעים לכהן. מת אחד מהן בתוך ל' יום פטור, שהמוציא מחברו עליו הראיה. מת האב בין בתוך שלשים יום בין אחר שלשים יום, בין שלא חלקו האחים בין שחלקו, ינתן מן הנכסים ה' סלעים לכהן, שכבר נתחייבו הנכסים.

הלכה כא

שתי נשיו שלא בכרו וילדו שני זכרים, נותן עשר סלעים לכהן, מת אחד מהן בתוך ל' יום, אם לכהן אחד נתן יחזיר לו ה' סלעים, ואם לשני כהנים נתן אינו יכול להוציא מהן, שהרי לא ציין פדיון זה על בן זה וכל אחד מהן יוכל לומר: החזר מחברי.

הלכה כב

שתי נשיו שלא בכרו שילדו זכר ונקבה, או שני זכרים ונקבה נותן ה' סלעים לכהן, שאי אפשר שלא יהיה זכר אחד מהן פטר רחם.

הלכה כג

ילדו שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות ואין ידוע אי זה נולד ראשון, אין כאן לכהן כלום, שאני אומר: נקבה נולדה תחלה ואחריה זכר.

הלכה כד

שתי נשיו אחת בכרה ואחת לא בכרה וילדו שני זכרים ונתערבו, נותן חמש סלעים לכהן. מת אחד מהם בתוך שלשים יום האב פטור, מת האב ינתן מן הנכסים חמש סלעים.

הלכה כה

ילדו זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום, שאני אומר: זו שלא בכרה ילדה נקבה תחלה ואחריה זכר וזו שבכרה ילדה זכר.

[השגת הראב"ד דין]: זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה וכו'

אמר אברהם: טעה בזה שזה חייב מפני שהוא ספק ספיקא ובאיש אחד חייב שאין ספק ספיקא פוטר אותו אבל בשתי נשים של שני אנשים אחת בכרה ואחת לא בכרה זהו שאמרו בתוספתא שפטור.

הלכה כו

שתי נשים של שני אנשים שלא בכרו וילדו ב' זכרים ונתערבו, זה נותן ה' סלעים. וזה נותן ה' סלעים נתנו ואח"כ מת אחד מן הבנים בתוך ל' יום, אם לשני כהנים נתנו אינן יכולין להוציא מידן, ואם לכהן אחד נתנו, כותב אחד מהן לחברו הרשאה וילך זה בהרשאה ויחזיר מן הכהן חמש סלעים.

הלכה כז

ילדו זכר ונקבה ונתערבו האבות פטורין והבן חייב לפדות את עצמו. וכן מבכרת שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים וילדה ואין ידוע אם בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון, שניהן פטורין, והבן חייב לפדות את עצמו.

הלכה כח

ילדו שתי נקבות וזכר או שתי נקבות ושני זכרים, אין כאן לכהן כלום.

הלכה כט

שתי נשים של שני אנשים אחת בכרה ואחת לא בכרה וילדו שני זכרים, זה שלא בכרה אשתו נותן חמש סלעים לכהן, ילדו זכר ונקבה, אין כאן לכהן כלום.

הלכה ל

ילדו שני זכרים ונקבה, זה שלא ביכרה אשתו נותן חמש סלעים, שלא נפטר אלא בשני ספיקות: אם אשתו ילדה זכר בלבד חייב, ואם היא ילדה הזכר והנקבה, חייב אלא אם כן ילדה נקבה תחלה. והואיל והדבר רחוק יתן פדיונו.

[השגת הראב"ד דין]: ילדו שני זכרים ונקבה זה שלא בכרה

אמר אברהם: כל זה שבוש אלא שניהן פטורין כמו שכתבתי למעלה.