הלכות בכורים פרק יב

הלכה א

מצות עשה לפדות כל אדם מישראל, פטר חמור בשה ואם לא רצה לפדותו, מצות עשה לעורפו, שנאמר: ופטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו. ושתי מצות אלו נוהגות בכל מקום ובכל זמן ומצות פדייה קודמת למצות עריפה.

[השגת הראב"ד דין]: ואם לא רצה לפדותו מצות עשה לעורפו

אמר אברהם: בחיי ראשי אין זה מן הפלפול ולא מן הדעת המיושבת שיחשוב זה במצות עשה אע"פ שאמרו מצות פדייה קודמת למצות עריפה לא שתחשב מצוה אבל היא עבירה ומזיק נקרא ומפסיד ממונו של כהן ומפני שאמר מצות פדייה אמר מצות עריפה.

הלכה ב

השה שפודין בו נותנו לכהן, שנאמר: כל פטר רחם וגו'. ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה.

הלכה ג

בהמה טמאה האמורה כאן היא החמור בלבד.

הלכה ד

פטר חמור אסור בהנאה עד שיפדה, ואם מכרו קודם פדיון דמיו אסורים, ואם מת קודם פדיון או שערפו יקבר, מפני שהוא אסור בהנאה אף לאחר עריפה הואיל ולא נפדה. לפיכך אם לא פדהו ונתן פטר החמור בעצמו לכהן, אסור לכהן להשתמש בו עד שיפדהו בשה ויקח השה לעצמו או יערפנו ויקבר. והכהנים חשודים על דבר זה, לפיכך אסור לישראל ליתן פטר חמור לכהן אלא אם כן פדהו הכהן בפניו.

[השגת הראב"ד דין]: פטר חמור אסור בהנאה וכו'

אמר אברהם: אם דמיו אסורין למה לא יתנם לכהן ויהנה בהן שהרי פודין פט"ח בשוויו וכי מאיסורי הנאה שתופסין את דמיהן הוא זה.

הלכה ה

הפריש פדיון פטר חמור ומת השה קודם שיתננו לכהן אינו חייב באחריותו, ויתן הנבלה לכהן ליהנות בה. מת פטר החמור אחר שפדהו, יתן הטלה לכהן ומותר בהנייתו שכבר נפדה.

הלכה ו

מאימתי חייב לפדותו?

משיולד ועד שלשים יום, ומאחר שלשים יום אם רצה לערפו – עורפו, אם רצה לפדותו – פודה, ואין כאן אלא מצות עיכוב בלבד.

הלכה ז

לא רצה לפדותו, עורפו בקופיץ מאחוריו, שנאמר: ואם לא תפדה וערפתו. ואין ממיתין אותו לא במקל ולא בקנה ולא בקורדום ולא במגירה אלא בקופיץ, ולא יכניסנו לחדר וינעול הדלת בפניו עד שימות, שנאמר: וערפתו.

הלכה ח

אין פודין לא בעגל ולא בחיה ולא בשה שחוט ולא בטריפה ולא בכלאים ולא בכוי, שנאמר: תפדה בשה, ואין קרוי שה אלא כבשים ועזים חיים בלבד.

הלכה ט

אין פודין בשה הדומה [למין] לאחר ואם פדה פדוי. ופודין בבן פקועה, אבל לא בפסולי המוקדשין, שהרי נאמר בהן כצבי וכאיל, מה צבי ואיל אין פודין בו, אף פסולי המוקדשין אין פודין בהם.

הלכה י

פודין בשה בין זכרים בין נקבות בין תמימים בין בעלי מומים בין קטנים בין גדולים.

הלכה יא

שה שלקחו מדמי שביעית, אין פודין בו את הודאי, אבל פודין בו את הספק. אם אין לו שה לפדותו, פודהו בשוויו ונותן דמיו לכהן. לא אמרה תורה שה להחמיר עליו אלא להקל עליו: שאם היה לו פטר חמור ששוה עשר סלעים, יש לו לפדותו בשה שוה דינר, ולא יהיה זה חמור מן ההקדש שנפדה בכסף בשוויו.

הלכה יב

במה דברים אמורים?

כשהיו דמי פטר חמור משלשה זוזים ולמעלה, אבל אם היו דמיו פחות מג' זוזים, אין פודין אותו אלא בשה או בג' זוזים. ועין יפה לא יפחות מסלע, ועין ראה בחצי סלע, ובינונית בג' זוזים.

[השגת הראב"ד דין]: אבל אם היו דמיו וכו'

אמר אברהם: והשה עצמו צריך שישוה ג' זוזים בבא לימלך ואם פדה מעצמו אפילו בפטרוזא בת דנקא יצא.

הלכה יג

והפודה פטר חמור של חברו, הרי זה פדוי והחמור לבעליו.

הלכה יד

כהנים ולוים פטורין מפטר חמור, שנאמר: בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה, כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה, והפטור מבכור אדם פטור מבכור בהמה טמאה.

הלכה טו

הלוקח עובר חמורו של גוי או המוכר עובר חמורו לגוי, אף על פי שאינו רשאי הרי זה פטור מן הבכורה, ואין קונסין אותו על דבר זה. היה הגוי שותף באם או בבכור, אפילו לא היה לו אלא אחד מאלף בו, הרי זה פטור. היה לו בו או באמו אבר אחד כגון ידו או רגלו, אפילו אזנו, כל שאילו יחתך יהיה בעל מום, הרי זה פטור מן הבכורה. ואם כשיחתך חלק הגוי לא יהיה בעל מום למזבח, הרי זה חייב. וכן המקבל חמור מן הגוי להיות מטפל בה והולד ביניהם, או גוי שקיבל מישראל, הכל פטור מן הבכורה, שנאמר: פטר רחם בבני ישראל באדם ובבהמה עד שיהיה הכל בישראל.

הלכה טז

גר שנתגייר ואין ידוע אם עד שלא נתגייר ילדה חמורו או אחר שנתגייר הרי זה חייב לערוף או לפדות. ואם פדה בשה השה של גר, שהמוציא מחברו עליו הראיה.

הלכה יז

גוי שהפריש פטר חמור, מודיעין אותו שאינו חייב והרי הוא מותר בגיזה ועבודה.

הלכה יח

פרה שילדה כמין חמור או חמור שילדה כמין סוס פטור, שנאמר: ופטר חמור תפדה בשה, ופטר חמור ב' פעמים עד שיהיה היולד חמור והנולד חמור, ואם יש בו מקצת סימני חמור חייב בבכורה.

הלכה יט

חמורו שלא בכרה וילדה שני זכרים, נותן טלה לכהן. ילדה זכר ונקבה מפריש טלה אחד כדי להפקיע קדושה ממנו עד שיהיה מותר בהנייה, שמא הזכר נולד תחלה. וטלה זה שהפריש, לבעלים ואינו לכהן, שהמוציא מחברו עליו הראיה.

הלכה כ

שתי חמוריו שלא בכרו וילדו שני זכרים, נותן שני טלאים לכהן, זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה, נותן טלה אחד לכהן.

הלכה כא

ילדו שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות, אין כאן לכהן כלום ואינו צריך להפריש טלה לעצמו, לפי שיש כאן ספיקות הרבה: שמא האחת ילדה זכר והשנייה ילדה שתי נקבות, או שמא זו ילדה נקבה והאחרת זכר ואחריו נקבה, או נקבה ואחריה זכר. וכן ספיקות הרבה יש בשני זכרים ושתי נקבות. אחת בכרה ואחת שלא בכרה וילדו שני זכרים ונתערבו, נותן טלה אחד לכהן. זכר ונקבה מפריש טלה אחד לעצמו ואינו נותנו לכהן מפני שהוא ספק והמוציא מחברו עליו הראיה.

[השגת הראב"ד דין]: ילדו שתי נקבות וכו' עד ואינו צריך להפריש טלה לעצמו

אמר אברהם: יש כאן שיבושין והספיקות שמא הזכר יצא אחרי הנקבה.

הלכה כב

וכן הלוקח חמור מן הגוי ואין ידוע אם בכרה או לא בכרה וילדה זכר, פודה אותו בשה והוא לבעלים, מפני שהוא ספק.

הלכה כג

מי שהיו לו עשרה טלאים כל אחד מהן הפרישו על ספק פטר חמור, הרי הן כחולין לכל דבר ומתעשרין כשאר הבהמה, ומפריש אחד מהן מעשר והשאר שלו כשהיו.

הלכה כד

ישראל שהיו לו עשרה פטרי חמורים ודאין בתוך ביתו שנפלו לו מבית אבי אמו כהן, ואותו אבי אמו הכהן נפלו לו מבית אבי אמו ישראל, הרי זה מפריש עליהן י' שיין והן שלו וחייבין במעשר.

סליקו להו הלכות בכורים.