הלכות בכורים פרק ו

הלכה א

הלוקח מן הנחתום חייב בחלה, ומפריש מן החמה על הצוננת ומן הצוננת על החמה אפילו מדפוסין הרבה.

הלכה ב

אין חייבין בחלה אלא חמשה מיני תבואה בלבד, והם החטין והשעורים והכוסמין ושבולת שועל והשיפון, שנאמר: באכלכם מלחם הארץ, ואין קרוי לחם אלא פת הנעשית מאלו, אבל העושה פת אורז או דוחן וכיוצא בהן מן הקטניות, אינן חייבין בחלה כלל.

הלכה ג

הלקט והשכחה והפאה וההפקר ותבואה שלא הביאה שליש אע"פ שהן פטורין מן התרומה, חייבין עליה בחלה. וכן מעשר ראשון שהקדימו בשבלים שניטלה תרומתו אף על פי שיש בו חלק תרומה גדולה, ומעשר שני והקדש שנפדו, ומותר העומר ושתי הלחם ולחם הפנים כשיפדו כל אותן המותרות, הכל חייבין בחלה.

הלכה ד

עיסה של מעשר שני בירושלים ועיסת שביעית וספק מדומע, חייבין בחלה. אבל המדומע, פטור מן החלה.

הלכה ה

חלות תודה ורקיקי נזיר: עשאן לעצמו, פטורין מן החלה מפני שהן קדש. למוכרן בשוק לנזירים ולמקריבי תודה, חייבין בחלה, לפי שבדעתו שאם לא תמכר יאכלנה.

הלכה ו

עיסת השותפין והעושה עיסה לרבים חייבת בחלה.

הלכה ז

העושה עיסה מן הטבל, בין שהקדים חלה לתרומה בין שהקדים תרומה לחלה, מה שעשה עשוי, ואם הפריש החלה תחלה, לא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ותרומת מעשר. ואם הפריש תחלה תרומה, לא תאכל עד שיוציא עליה חלה.

הלכה ח

העושה עיסה להאכיל הפת שלה לבהמה או לחיה פטורה. עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה, חייבת בחלה, עיסת הגוי פטורה.

הלכה ט

היו ישראל וגוי שותפין בעיסה, אם היה בחלק ישראל שיעור עיסה החייבת בחלה, הרי זו חייבת בחלה.

הלכה י

גוי שהפריש חלה אפילו בא"י, אינה חלה, אלא מודיעין אותו שאינו צריך ותאכל לזר. ולמה לא חששנו לה שמא עיסה של ישראל היא ותלה אותה ביד גוי וכדי לפוטרה?

שאם ירצה ישראל יפטור עצמו ויעשה ישראל עיסתו פחות משיעור חלה.

הלכה יא

המערב קמח חטין וקמח אורז ועשה מהן עיסה, אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה, ואם לאו פטורה. אפילו היה השאור חטים לתוך עיסת אורז, אם יש בה טעם דגן, חייבת בחלה, ואם לאו פטורה.

[השגת הראב"ד דין]: המערב קמח חטים וכו'

אמר אברהם: נראה מן הירושלמי דבעינן שיהא בה דגן כשיעור כרשב"ג דהכי פסיק הלכה כוותיה מיהו לא בעינן רוב דגן.

[השגת הראב"ד דין]: אפילו היה השאור חטים

אמר אברהם: והוא שיהיה השאור מעיסה חייבת.

הלכה יב

עיסה שנילושה ביין או שמן או דבש או מים רותחים או שנתן לתוכה תבלין או הרתיח המים והשליך הקמח לתוכו ולשו, אם אפאה בין בתנור בין בקרקע בין על המחבת והמרחשת, בין שהדביק את הבצק במחבת ובמרחשת ואחר כך הרתיחן באש מלמטה עד שנאפת הפת, בין שהרתיחה ואח"כ הדביק הבצק כל אלו חייבין בחלה. אבל העושה עיסה ליבשה בחמה בלבד או לבשלה בקדרה, הרי היא פטורה מן החלה, שאין מעשה חמה לחם בין שלשה במים בין שלשה בשאר משקין. וכן קלי שלשין אותו במים או בדבש ואוכלין אותו בלא אפייה פטור, שאין חייבת אלא עיסה שסופה להאפות לחם למאכל אדם.

הלכה יג

עיסה שלשה תחלה לעשותה מעשה חמה והשלימה לעשותה פת, או שהתחיל בה לאפות פת והשלימה לעשות מעשה חמה, וכן קלי שלשו לאפותו פת חייבין בחלה.

הלכה יד

לחם העשוי לכותח מעשיה מוכיחין עליה: עשאה כעכין חייבת בחלה, עשאה כלמודין -פטורה מן החלה.

הלכה טו

כמה שיעור העיסה שחייבת בחלה?

מלא העומר קמח בין מאחד מה' מינים בין מחמשתן, כולם מצטרפין לשיעור. וכמה הוא שיעור העומר?

שני קבין פחות חומש. והקב ארבעה לוגין, והלוג ד' רביעיות, והרביעית אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע, וכל האצבעות הם רוחב גודל של יד. נמצאת למד: שהמדה שיש בה י' אצבעות על י' אצבעות ברום שלש אצבעות ותשע אצבע בקירוב, הוא העומר. וכן מדה שיש בה שבע אצבעות פחות שני תשיעי אצבע על ז' אצבעות פחות שני תשיעי אצבע ברום שבע אצבעות פחות שני תשיעי אצבע, היא מדת העומר, ושתי המדות כאחד הם עולים. וכמה מכילה מדה זו?

כמו ארבעים ושלש ביצים בינוניות וחומש ביצה, והם משקל ששה ושמונים סלעים ושני שלישי סלע מקמח החטים שבמצרים, שהם משקל חמש מאות ועשרים זוז מזוזי מצרים בזמן הזה. ומדה שמכילה כמשקל הזה, מקמח החטים הזה בה מודדין לחלה בכל מקום.

הלכה טז

אסור לאדם לעשות עיסתו פחות פחות מכשיעור כדי לפוטרה מן החלה, והמפריש חלה מעיסה שהיא פחותה מכשיעור, לא עשה כלום והרי היא חולין כשהיתה. עשה עיסה פחותה מכשיעור ואפאה ונתן הפת לסל, וחזר ואפה פת אחרת ונתן לסל, אם נתקבץ בסל שיעור חלה, הסל מצרפן לחלה ומפריש החלה מן הפת, שנאמר: והיה באכלכם מלחם הארץ מלמד שהוא מפריש מן האפוי, ואין התנור מצרפן לחלה.

הלכה יז

היו הככרות נושכות זו בזו ונתקבץ מן הכל שיעור חלה חייבין בחלה אע"פ שאינן בסל. אפה מעט מעט וקבץ הכל על לוח שאין לו תוך הרי זה ספק ואם חלה של דבריהם היא, אינו חייב להפריש עד שיצרף אותו כלי שיש לו תוך.

הלכה יח

קמח שלא רקדו אלא לשו בסובין שלו, הואיל ויש בכל הקמח עומר חייב בחלה, אבל אם נטל המורסן מן הקמח וחזר והשלים שיעור העיסה במורסן שהחזירו לקמח, אינו חייב בחלה.

הלכה יט

נחתום שעשה עיסה לעשותה שאור לחלקה חייבת בחלה, שאם לא תמכר יעשנה פת, אבל העושה עיסה לחלקה בצק פטורה.

[השגת הראב"ד דין]: אבל העושה עיסה לחלקה בצק פטורה

אמר אברהם: נראה מן הגמרא שאף האשה שעשתה עיסתה לחלק חייבת בחלה שמא תמלך לעשותה עיסה מההיא איתתא דאתת ושאלת לרבי מונא בגין דאנא בעיא מעבד עיסתי אטרינא מהו דנסיבנא ותהא פטורה מן החלה א"ל ולמה לא אתא שאיל לאבוה אמר ליה אסור שמא תמלך לעשות עיסה וממתניתין גופא איכא למשמע נשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור אם אין בכל אחת כשיעור פטורה מן החלה דייקינן הא אשה אחת דומיא דחמש חייבת ואע"ג דרבי יוחנן הוא דאמר פטורה ר"ל פליג עליה דאמר דנחתום לאו דוקא וחמש נשים דוקא לענין חלוק הא אשה אחת חייבת בחלוק ומעשה דההיא אתתא מוכח דבכל אשה נמי חיישינן לאימלוכי.

הלכה כ

נשים שנתנו קמח לנחתום לעשות להם שאור, אם אין בשל אחת מהן כשיעור, אף על פי שיש בכללן כשיעור פטורה.