הלכות בכורים פרק ח

הלכה א

המפריש חלתו קמח אינה חלה, וגזל ביד כהן, ושאר העיסה חייבת בחלה, ואותו הקמח שהפריש לשם חלה, אם יש בו עומר ועושהו עיסה, הרי זה מפריש ממנו חלה כשאר כל קמח חולין.

הלכה ב

אימתי מפרישין חלה?

כשיתן את המים ויתערב הקמח במים, מפריש החלה מתחלת דבר שנילוש, שנאמר: ראשית עריסותיכם והוא שלא ישאר שם בעריבה קמח שלא נתערב במים שיעור עומר, ואם אמר הרי זה חלה על העיסה ועל השאור ועל הקמח שנשתייר, ולכשתעשה כולה עיסה אחת תתקדש זו שבידו לשם חלה, הרי זה מותר.

[השגת הראב"ד דין]: אימתי מפרישין חלה כשיתן את המים

אמר אברהם: אין יפה לעשות כן אלא אם עשה כן הרי קיים ראשית עריסותיכם שהוא נחשבת עיסה ואם חיוב הוא לעשות כן איך יאכל ממנה עראי עד שתגלגל והוא טבל ולשון הירושלמי הטעהו.

הלכה ג

הניח העיסה עד שלש הכל וערבה ואח"כ הפריש אין בכך כלום. ואם לא הפריש החלה בצק אלא אפה הכל, הרי זה מפריש מן הפת, כמו שביארנו.

הלכה ד

מאימתי תתחייב העיסה בחלה?

משתגלגל בחטים ויתערב הקמח במים, או שתטמטם בשעורים ותעשה כולה גוף אחד. ואוכלין עראי מן העיסה עד שתתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים. והכוסמין כחטים, ושבולת שועל והשיפון כשעורים.

הלכה ה

נתגלגלה בחטים ונטמטמה בשעורים, האוכל ממנה קודם הפרשת חלה חייב מיתה, מפני שהיא טבל. לפיכך אם היתה העיסה חייבת בחלה מן התורה האוכל ממנה לוקה ככל אוכל טבל, ואם היתה חייבת מדבריהם, מכין אותו מכת מרדות.

הלכה ו

עיסה שנדמעה עד שלא תתגלגל פטורה, משתגלגל חייבת. וכן המקדיש עיסתו או המפקיר אותה קודם שנתגלגלה ופדאה או זכה בה ואחר כך גלגלה, או הקדישה או הפקיר אותה אחר שנתגלגלה ופדאה או זכה בה, הרי זו חייבת בחלה.

הלכה ז

הקדישה קודם שתתגלגל ונתגלגלה ביד ההקדש ואח"כ פדאה פטורה, שבשעת חובתה היתה פטורה.

הלכה ח

וכן גוי שנתן לישראל לעשות לו עיסה ונתנה לו במתנה עד שלא גלגלה חייבת, ומשגלגלה פטורה.

הלכה ט

גר שנתגייר והיתה לו עיסה, נתגלגלה עד שלא נתגייר פטורה, ואם משנתגייר חייבת. ואם ספק חייבת בחלה, לפי שהוא עון מיתה וזר שאכל חלת ספק זו וכיוצא בו, אין חייב עליה חומש.

הלכה י

עיסה שנולד בה ספק טומאה קודם שתתגלגל, יעשנה בטומאה, לפי שמותר לטמא חולין שבא"י ותשרף חלתה. נולד לה אחר שנתגלגלה ספק טומאה שודאה מטמא את החולין מן התורה, יגמרנה בטהרה, שכל שודאה מטמא את החולין גזרו על ספיקו בחולין הטבולים לחלה שלא יטמאו אותן, הואיל ונטבלו לחלה ותהיה החלה תלויה: לא נאכלת ולא נשרפת.

הלכה יא

לא יעשה אדם עיסתו בטומאה לכתחלה, אלא יזהר וישתדל ויטהר הוא וכליו כדי להפריש חלה טהורה. היה בינו ובין המים יתר על ד' מילין, יעשנה בטומאה ויפריש חלה טמאה.

הלכה יב

אין עושים חלת עם הארץ בטהרה, אבל עושים עיסת חולין בטהרה. כיצד?

מגבל העיסה זה החבר ומפריש ממנה כדי חלתה ומניחה בכלי גללים או כלי אבנים או בכלי אדמה שאין מקבלין טומאה, וכשיבא עם הארץ נוטל את שתיהן את העיסה ואת החלה ואומרים לו: הזהר שלא תגע בחלה שמא תחזור לטבלה. ומפני מה התירו לו זה? משום כדי חייו של גבל.

הלכה יג

אשת חבר מרקדת ובוררת עם אשת עם הארץ,אבל משתטיל מים בעיסה, לא תסייע אותה, מפני שהיא עושה עיסתה בטומאה. וכן הנחתום שעושה בטומאה לא לשין ולא עורכין עמו, שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה אלא מוליכין עמו פת לפלטר.

הלכה יד

הלוקח מנחתום עם הארץ בסוריא ואמר לו: הפרשתי חלה אינו צריך להפריש חלה מספק. כשם שלא נחשדו כל ישראל בארץ על תרומה גדולה, כך לא נחשדו בסוריא על החלה.

הלכה טו

הלוקח בחוץ לארץ מן הנחתום צריך להפריש חלה מספק, אבל הלוקח מבעל הבית, ואין צריך לומר המתארח אצלו, אינו צריך להפריש חלה מספק.

[השגת הראב"ד דין]: ואין צריך לומר המתארח אצלו

אמר אברהם: מן הגמרא נראה המתארח אפילו אצל נחתום אינו צריך להפריש והוא שמתארח אצלו בעיסתו.