הלכות כלאים פרק י

הלכה א

אין אסור בכלאי בגדים אלא צמר ופשתן בלבד, שנאמר: לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו ויש בכרכי הים כמו צמר שגדל על האבנים שבים המלח. תבניתו כתבנית הזהב והוא רך ביותר וכלך שמו ואסור עם הפשתן מפני מראית העין שהוא דומה לצמר רחלים, וכן השירים והכלך אסורין מפני מראית העין.

הלכה ב

רחל בת עז צמרה אין לוקין עליו משום כלאים, אבל אסור הוא מדבריהם מפני מראית העין. כיון שנתחבר הצמר עם הפשתן צד חיבור בעולם הרי זה כלאים מן התורה. כיצד? צמר ופשתים שטרפן זה עם זה ושע אותן ועשה מהן לבדין הרי אלו כלאים. טרפן וטוה אותן כאחד וארג בגד מטווי זה הרי זה כלאים.

[השגת הראב"ד דין]: ועשה מהן לבדים וכו'

אמר אברהם: לבדים אינן מן התורה שאינן טווין אלא שוע בלבד.

הלכה ג

תפר בגד צמר בשל פשתן ואפילו תפרן במשי, או שתפר בגד צמר בחוטי פשתן, או בגד פשתים בחוטי צמר, או קשר חוטי צמר בחוטי פשתים או גדלן, אפילו נתן צמר ופשתים בשק או בקופה וכרכן הרי אלו כלאים. ואפילו קשר גדיל של צמר בגדיל של פשתן, אף על פי שהרצועה באמצע, וכן אם כפל בגדי צמר ופשתן וקשרן הרי אלו כלאים, שנאמר: צמר ופשתים יחדו מכל מקום, כיון שנתאחד נאסר.

הלכה ד

ומנין שכל איסורין אלו של תורה?

 שהרי הוצרך הכתוב להתיר כלאים בציצית, כמו שלמדו מפי השמועה: שלא נסמכה פרשת כלאים לפרשת ציצית אלא להתיר כלאים בציצית. והציצית חוטין קשורין בלבד הן מכלל שחבור כזה שלא במקום מצוה אסור מן התורה, שאינו ממעט בתורה דבר שהוא אסור מדברי סופרים.

הלכה ה

הכלאים אין לו שיעור אפילו חוט כל שהוא של צמר בבגד גדול של פשתן או של פשתן בצמר אסור.

הלכה ו

צמר רחלים וצמר גמלים וכיוצא בו שטרפן זה בזה וטוה מהן טווי, אם היה החצי מן הרחלים הרי הכל כצמר רחלים והרי הוא כלאים עם הפשתן, ואם היה הרוב מן הגמלים מותר לערבו עם הפשתן, מפני שצורת הכל צורת צמר גמלים. ואין חוששין לנימות של צמר המעורבת בהן, מפני שאינן חוטי צמר.

הלכה ז

לפיכך עורות הכבשים שעושין מהן בגדים, אע"פ שתופרין אותן בפשתן מותרין ואין חוששין לנימות של צמר אף על פי שנכרכו בכלל חוט הפשתן שתפרו בו, שהרי בטלו במיעוטן.

[השגת הראב"ד דין]: לפיכך עורות הכבשים שעושין מהן בגדים וכו' שהרי נטלו במיעוטן

אמר אברהם: היה לו לומר שאינו טווי ואם יאמר אף על פי שאינו טווי הרי הוא אסור מדרבנן כמו הלבדים אם כן גם זה יהא אסור מפני שהוא נוז בקשרים ואם מפני שבטלו במיעוטן שבוש הוא זה וכי צמר בפשתים בטל ברוב אלא כיון שאין בו איסור תורה אין חוששין לספק.

הלכה ח

וכן הקנבוס והפשתן שטרפן זה בזה, אם רוב מן הקנבוס מותר לארוג הטווי מהן עם חוטי צמר, ואם היו מחצה למחצה אסור.

הלכה ט

העושה בגד כולו צמר גמלים או צמר ארנבים או קנבוס וארג בו חוט של צמר מצד זה וחוט של פשתן מצד זה הרי זה אסור משום כלאים.

הלכה י

בגד צמר שנפרם מותר לפרוף אותו בחוטי פשתן וקושר אבל לא יתפור.

הלכה יא

לובש אדם בגדי צמר ובגד פשתן וחוגר עליהם מבחוץ, ובלבד שלא יכרוך את המשיחה ויקשור בה בין כתפיו.

הלכה יב

כלאי בגדים מותר לעשותם ולמוכרם ואין אסור אלא ללובשן בלבד או להתכסות בהן, שנאמר: לא תלבש שעטנז ונאמר: לא יעלה עליך העליה שהיא דרך לבישה אסור, אבל עליה שאין דרך לבישה, כגון אהל שהוא כלאים מותר לישב תחתיו. וכן מותר מן התורה לישב על מצעות של כלאים, שנאמר: לא יעלה עליך אבל אתה מציעו תחתיך. ומדברי סופרים: אפילו עשר מצעות זו על גבי זו והתחתון שבהן כלאים אסור לישב על העליון שמא תכרך נימא על בשרו.

הלכה יג

במה דברים אמורים?

ברכין כגון יריעות ושמלות, אבל בקשין שאינן נכרכין, כגון: כרים וכסתות מותר לישב ולהסב עליהן, והוא: שלא יהיה בשרו נוגע בהם.

[השגת הראב"ד דין]: במה דברים אמורים ברכין וכו'

אמר אברהם: בירושלמי הדא דתימר בריקים אבל במלאים לא ואם נתון ע"ג המטה אפילו בריקים אסור.

הלכה יד

וכן הפרוכת שהיא כלאים אם היתה רכה אסורה שמא יסמך לה השמש ותעלה על בשרו, ואם היתה קשה שאינה נכרכת מותרת.

הלכה טו

מנעל שהוא כלאים ואין לו עקב מותר ללובשו שעור הרגל קשה הוא ואינו נהנה כשאר עור הגוף.

[השגת הראב"ד דין]: שעור הרגל קשה הוא וכו'

אמר אברהם: כמדומה לי פירוש זה כתב על מנעל של זרב השנוי במשנה ואינו נראה מן הגמרא מנעל של זרב אית אתרין דזרבין עמרא מן לגיו כלומר דאין חוששין לאותן המקומות שהן מיעוט והאי אסור הוא מפני שתופרין בפשתן וזורבין כמו תופרין ויש מפרש של זרב של חמום כדכתיב בעת יזורבו נצמתו.

הלכה טז

תופרי כסות תופרין כדרכן, ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, והצנועין תופרים בארץ. וכן מוכרי כסות מוכרין כדרכן, ובלבד שלא יתכוונו בחמה שיציל להם הכלאים שעל כתפן מן החמה ולא יתכוונו בגשמים להתחמם בו. והצנועין מפשילין במקל לאחוריהן.

הלכה יז

לא יקח אדם ביצה כשהיא חמה בבגד כלאים, שהרי הוא נהנה בכלאים מפני החמה או מפני הצינה. וכן כל כיוצא בזה.

[השגת הראב"ד דין]: ולא יקח אדם ביצה וכו'

אמר אברהם: לא ידעתי מה הפרש יש בין ביצה ופשיטי ובזרוני ובמס' יו"ט מתיר הכל לפי שאין חמום בכך ודומה שהוא מחלק בין צררי שהם בגדים קטנים לבגד גדול ואינו מחוור כי מה שהוא תופס בידו עם הביצה אי זה חמום בא לידו יותר מן הצררים והלא דבר פשוט הוא כי תפיסת היד אינו דרך חמום.

הלכה יח

לא ילבש אדם כלאים עראי, ואפילו על גבי עשרה בגדים שאינו מהנהו כלום, ואפילו להבריח את המכס, ואם לבש כן לוקה.

הלכה יט

אין אסור משום כלאים אלא בגדים שהן דרך חימום, כגון: הכתונת והמצנפת והמכנסיים והאבנט והשמלה ובגדים שמחפין בהן את השוקים ואת הידים וכיוצא בהם, אבל צלצולין קטנים שעושין אותן העם בבית יד שלהן לצרור בהן מעות או תבלין וסמרטוט שמניחין עליו רטיה או מלוגמא או אספלנית וכיוצא בהן הרי אלו מותרין אע"פ שבשרו נוגע בהן, שאין דרך חימום בכך.

הלכה כ

ציץ של עור או משי וכיוצא בהן שתלה בהן חוטי צמר וחוטי פשתן מדולדלין על פני האדם כדי להפריח הזבובין אין בו משום כלאים שאין דרך חימום בכך.

הלכה כא

המנהיג בהמות ומכניס חבלים לתוך ידו מהן פשתים ומהן צמר הרי זו מותר ואף על פי שכורכן על ידו, אבל אם קשרן כלן נעשו כלאים ואסור לו לכרכן על ידו.

הלכה כב

מטפחות שמקנחין בהן את הידים ומטפחות שמספגין בהן הכלים והקרקעות (ומטפחת ספר תורה) ומטפחות ספרים אסורים משום כלאים, שהרי הידים נוגעות בהן והן נכרכין על היד תמיד ומתחממין.

הלכה כג

אותות שעושין הכובסין והגרדין בבגדים כדי שיהא כל אחד מכיר את שלו, אם היתה אות של צמר בפשתן או פשתן בצמר הרי זה אסור אע"פ שאינו חשוב אצלו.

הלכה כד

בגד צמר שחברו עם בגד פשתן בתכיפה אחת אינו חבור ואין זה כלאים, קבץ שני ראשי החוט כאחד, או שתכף שתי תכיפות הרי זה כלאים.

הלכה כה

מותר לעשות מן הכלאים תכריכין למת שאין על המתים מצוה, ולעשות ממנו מרדעת לחמור ויושב עליה, והוא: שלא יהיה בשרו נוגע בה, ולא יניח מרדעת זו על כתפו אפילו להוציא עליהן את הזבל.

הלכה כו

המת והבהמה שהיו מלובשין כלאים מותר לנושאן על כתפו.

הלכה כז

בגד צמר שאבד בו חוט של פשתן או בגד פשתן, שאבד בו חוט של צמר הרי זה לא ימכרנו לנכרי, שמא ימכרנו הנכרי לישראל, ולא יעשנו מרדעת לחמור, שמא ימצא אותו אחר ויקרענו מעל המרדעת וילבשנו שהרי אין הכלאים ניכר בו. וכיצד תקנת בגד זה? צובעו, שאין הצמר והפשתים עולים בצבע אחד ומיד הוא ניכר לו ושומטו, ואם לא ניכר הרי זה מותר, שמא נשמט והלך לו שהרי בדק ולא מצאו. וכבר בארנו בהלכות ביאות אסורות: שכל איסור ספיקות מדברי סופרים, ולפיכך הקלו בספק.

[השגת הראב"ד דין]: וכבר בארנו בביאות אסורות וכו'

אמר אברהם: אמת הוא זה שכל הספקות אינן של תורה מיהו קי"ל כל ספק איסור תורה לחומרא ובדרבנן לקולא.

הלכה כח

הלוקח כלי צמר מן הנכרי צריך לבדקו יפה יפה, שמא הן תפורין בפשתן.

הלכה כט

הרואה כלאים של תורה על חברו אפילו היה מהלך בשוק קופץ לו וקורעו עליו מיד, ואפילו היה רבו שלמדו חכמה, שאין כבוד הבריות דוחה איסור לא תעשה המפורש בתורה. ולמה נדחה בהשב אבדה?

מפני שהוא לאו של ממון. ולמה נדחה בטומאת מת?

הואיל ופרט הכתוב: ולאחותו מפי השמועה למדו: לאחותו אינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה, אבל דבר שאיסורו מדבריהם הרי הוא נדחה מפני כבוד הבריות בכל מקום. ואף על פי שכתוב בתורה: לא תסור מן הדבר הרי לאו זה נדחה מפני כבוד הבריות, לפיכך אם היה עליו שעטנז של דבריהם אינו קורעו עליו בשוק ואינו פושטו בשוק עד שמגיע לביתו, ואם היה של תורה פושטו מיד.

הלכה ל

הלובש כלאים או המתכסה בו – לוקה. היה לבוש בכלאים כל היום כולו אינו לוקה אלא אחת, הוציא ראשו מן הבגד והחזירו, הוציא ראשו והחזירו אע"פ שלא פשט הבגד כולו הרי זה חייב על כל אחת ואחת. במה דברים אמורים שהוא חייב אחת כל היום?

כשהתרו בו התראה אחת, אבל אם התרו בו ואמרו לו: פשוֹט פשוֹט, והוא לבוש בו ושהה כדי לפשוט וללבוש אחר שהתרו בו הרי זה חייב על כל שהייה ושהייה שהתרו בו עליה ואף על פי שלא פשט.

הלכה לא

המלביש את חברו כלאים, אם היה הלובש מזיד הלובש לוקה והמלביש עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול, ואם לא ידע הלובש שהבגד הוא כלאים והיה המלביש מזיד המלביש לוקה והלובש פטור.

הלכה לב

כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפילו במקדש לוקין מפני האבנט שהוא כלאים ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה שהיא מצות עשה כציצית.

[השגת הראב"ד דין]: כהנים שלבשו בגדי כהונה וכו'

אמר אברהם: טעה בזה שהרי אמרו ביומא בפרק בא לו כהן גדול במקדש אפילו שלא בשעת עבודה מותר ומאי דקאמר (נמי) מפני האבנט שהוא כלאים אינו דאטו חושן ואפוד מי לית בהו כלאים.

סליקו להו הלכות כלאים בס"ד.