הלכות כלאים פרק ב

הלכה א

זרע שנתערב בו זרע אחר, אם היו אחד מעשרים וארבעה, כגון סאה של חטים שנתערבה בעשרים ושלש סאה של שעורים הרי זה אסור לזרוע את המעורב עד שימעט את החטין או יוסיף על השעורים, ואם זרע לוקה.

הלכה ב

וכל שהוא כלאים עם הזרע מצטרף לאחד מעשרים וארבע. כיצד?

עשרים ושלש סאה של חטים שנתערב בה שני קבין שעורים ושני קבין עדשים ושני קבין פולים הרי זה לא יזרע הכל עד שימעט סאה של תערובת ויבור מקצתה או יוסיף על החטים, שהשעורים והעדשים והפול כולם כלאים עם החטים.

הלכה ג

במה דברים אמורים?

בשנתערבו מיני תבואה זה בזה או מיני קטניות זה בזה או שנתערבה תבואה בקטניות או קטניות בתבואה, אבל זרעוני גינה שנתערב אחד מהן בתבואה או בקטניות שיעורן אחד מעשרים וארבעה ממה שזורעין בבית סאה מאותו המין אם נתערב בסאה של תבואה או קטנית לא יזרע עד שימעט או יוסיף על התבואה.

הלכה ד

כיצד?

חרדל שנתערב בתבואה והרי החרדל זורעין ממנו קב בכל בית סאה אם נתערב ממנו אחד מעשרים וארבעה מן הקב בסאה של תבואה או של קטנית חייב למעט. וכן אם היה מין זה מזרעוני גינה זורעין ממנו סאתים בכל בית סאה, אם נתערב ממנו חצי קב בכל סאה של תבואה או של קטנית ימעט.

הלכה ה

לפיכך תבואה שנתערב בה זרע פשתן אם היה שלשת רביעים בכל סאה הרי זה ימעט, ואם לאו אינו צריך למעט, לפי שבית סאה זורעין בו שלש סאים זרע פשתן. ועל דרך זה משערים בכל הזרעים האחרים.

הלכה ו

במה דברים אמורים?

בשלא נתכוון לערב ובשלא נתכוון לזרוע השני מינין שנתערבו, אבל אם נתכוון לערב זרע בזרע אחר או לזרוע השני מינין אפילו היתה חטה אחת בתוך כרי של שעורים אסור לזורעה. וכן כל כיוצא בזה.

[השגת הראב"ד דין]: אבל נתכוין לערב זרע עם זרע אחר כו'

אמר אברהם: קשיא דידיה אדידיה למעלה בראש הפרק אמר אסור לזרוע את המעורב עד שימעט את החטים וכי ממעט מיהא מותר לזרוע והלא מתכוין לזרוע שני מינין ואמת הוא כי בירושלמי מקשו הכי מה אנן קיימין אי במתכוין לזרוע אפילו חטה אחת אסור ואולי מה שאמרו במתכוין לזרוע אפילו חטה אחת אסור במתכוין בשעת כנוס התבואה קאמר בשעה שכנס תבואה זו המעורבת כוונתו היה לזרעה אבל אם היתה כוונתו לאכלה ונמלך לזרעה ימעט ודיו.

הלכה ז

הזורע שדהו מין מן המינין וכשיצמח ראה בו כלאים, אם היה המין האחד אחד מעשרים וארבעה בשדה הרי זה ילקט עד שימעטנו, מפני מראית העין: שמא יאמרו כלאים זרע בכוונה, בין שהיה המין האחד שצמח תבואה וקטנית בתבואה וקטנית או זרעוני גינה בתבואה וקטנית ובזרעוני גינה, ואם היה הצומח פחות מכאן אינו צריך למעטו.

הלכה ח

במה דברים אמורים?

בזמן שיש מקום לחשד, אבל בזמן שהדברים מראין שאין זה מדעתו של בעל השדה, אלא מאליהן עלו אין מחייבין אותו למעט.

הלכה ט

כיצד?

כגון תבואה שעלו בה ספיחי אסטיס ותלתן שזרעה למאכל אדם שעלו בה מיני עשבים שזה מפסיד הוא. וכן כל כיוצא בזה.

הלכה י

ובמה יודע שהתלתן זרועה למאכל אדם?

כשהיתה זרועה ערוגות ערוגות ולה גבול סביב. וכן מקום הגרנות שעלו בה מינין הרבה אין מחייבין אותו לעקור, שהרי הדבר ידוע שאינו רוצה שיצמח צמח במקום הגרנות. ואם הסיר מקצתן אומרין לו: עקור הכל חוץ ממין אחד, שהרי גילה דעתו שרוצה בקיום השאר.

הלכה יא

אין נוטעין ירקות בתוך סדן של שקמה וכיוצא בה. הטומן אגודת לפת וצנון וכיוצא בה תחת האילן, אפילו תחת הגפן, אם היו מקצת העלין מגולין אינו חושש, שהרי אינו רוצה בהשרשתן, ואם אינן אגודה או שלא היו העלין מגולין חושש משום כלאים.

[השגת הראב"ד דין]: הטומן אגודות לפת וכו' ואם אינן אגודה או שלא היו העלין מגולין חושש משום כלאים

אמר אברהם: מפלפול השמועה ראיתי שלא תפסו אגודה אלא להודיע שאין לפת וצנון דוקא ביחד אלא או לפת או צנונות לפיכך אם היו עלין מגולין אפילו לפת אחת אין בו כלאים עם הגפן וכל שכן עם השאר אילנות או אם היו אגודות אין בהן כלאים שהרי אינו רוצה בהשרשתן ואע"פ שאין עלין מגולין ולמאן דתני ר' חייא אגודה הא דקתני עלין מגולין לאו משום כלאים ושביעית ומעשר נקט לה אלא משום שבת.

הלכה יב

שדה שהיתה זרועה וקצר הזרע ונשארו העיקרין בארץ, אף ע"פ שאין מוציאין צמח אלא אחר כמה שנים לא יהיה זורע באותה שדה מן אחר עד שיעקר העיקרין.

[השגת הראב"ד דין]: שדה שהיתה זרועה וקצר הזרע ונשארו העיקרים בארץ אף על פי שאין מוציאין צמח אלא לאחר כמה שנים לא יהיה זורע באותה שדה מן אחר עד שיעקור העיקרין

אמר אברהם: זו לא מצאתי שרש ועיקר לא במשנה ולא בתוספתא ולא בירושלמי אבל במשנה אמרו שדה שהיתה זרועה קנבוס ולוף לא יהא זורע ובא על גביהם שאין עושים אלא לשלש שנים וזה הענין אינו מדבר בזרוע וקצור אלא בשזרען ולא צמחו שלא יחשב עליהן שהתליעו אלא פעמים שהן שוהין זמן גדול תחת הארץ משנה לשנה ומצמיחים.

הלכה יג

היתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזורעה שעורים קודם שיצמחו החטים ימתין לה עד שיפסדו החטים ויתליעו בארץ כמו שלשה ימים אם היתה שדהו רוה, ואח"כ יהפכה במחרישה ויזרע המין האחר. ואינו צריך להפך את כולה עד שלא תשאר חטה שלא נעקרה, אלא חורש את השדה כדרך שחורשין אותה קודם המטר כדי שתרוה.

[השגת הראב"ד דין]: היתה שדהו זרועה חטים כו'

אמר אברהם: לא נשנית כך בתוספתא אלא הופך את הזרע לא הפך ימתין לה עד שיתליע ועד כמה תשהא שלשה ימים במקום הטינא נמצא לזה הלשון מה ששנו במשנה ימתין עד שיתליע ויופך או יופך קאמר ובחדא סגי ליה.

הלכה יד

צמחו החטים ואחר כך נמלך לזורעה שעורים יהפך ואח"כ יזרע, ואם הוריד בהמתו לתוכה וקרסמה את הצמח הרי זה מותר לזרוע שם מין אחר.

הלכה טו

באחד באדר משמיעין על הכלאים, וכל אדם יוצא לגינתו ולשדהו ומנקין אותו מן הכלאים, ובחמשה עשר בו יוצאים שלוחי בית דין ומסבבים לבדוק.

הלכה טז

בראשונה היו עוקרין ומשליכין והיו בעלי בתים שמחים שמנקין להן שדותיהן. התקינו שיהיו מפקירין את כל השדה שימצאו בו כלאים, והוא: שימצאו בה מין אחר אחד מארבעה ועשרים, אבל פחות מכאן לא יגעו בה.

הלכה יז

וחוזרין שלוחי בית דין בחולו של מועד הפסח לראות האפיל שיצא. וכלאים שהנצו אין ממתינים להן אלא יוצאין עליהן מיד ומפקירין את כל השדה אם יש בה אחד מעשרים וארבעה.