הלכות כלאים פרק ג

הלכה א

יש מינין בזרעין שיהיה המין האחד נפרד לצורות הרבה מפני שינוי מקומות והעבודה שעובדין הארץ עד שיראה כשני מינין ואע"פ שאין דומין זה לזה הואיל והן מין אחד אינן כלאים זה בזה.

הלכה ב

ויש בזרעים שני מינין שהן דומין זה לזה וצורת שניהן קרובה להיות צורה אחת ואעפ"כ הואיל והן שני מינין הרי אלו אסורים זה עם זה.

הלכה ג

כיצד?

החזרת עם חזרת גלים, והעולשין עם עולשי שדה, והכרישין עם כרישי שדה, הכסבר עם כסבר הרים, וחרדל עם חרדל מצרי, ודלעת המצרית עם דלעת הרמוצה אינן כלאים זה בזה, וכן החטין עם הזונין, והשעורים עם שבולת שועל, והכוסמין עם השיפון, והפול עם הספיר, והפורקדן עם הטופח, ופול לבן עם השעועים, והכשות עם המלפפון, והכרוב עם התרובתור, והתרדין עם הלעונין אינן כלאים זה עם זה, אבל הצנון עם הנפוסין, והחרדל עם הלפסן, ודלעת יונית עם דלעת מצרית או עם דלעת הרמוצה, אף על פי שדומים זה לזה הרי אלו כלאים זה בזה.

הלכה ד

וכן באילן שיש שני מינין שדומין זה לזה בעלין או בפירות, הואיל והן שני מינין הרי אלו כלאים. כיצד?

התפוח עם החזרר, והפרסקין עם השקדים, והשזפין עם הרימן, אע"פ שדומין זה לזה הרי הן כלאים זה בזה אבל האגסים עם הקרוסטמלים והפרישים עם העוזרדין אינן כלאים זה בזה.

הלכה ה

וכן אם יש שם זרעים ואילנות אחרות אף על פי שהן שני מינין בטבען. הואיל ועלין של זה דומין לעלין של זה או פרי של זה דומה לפרי של זה דמיון גדול עד שיראו כשני גוונין ממין אחד לא חששו להן לכלאים זה עם זה, שאין הולכין בכלאים אלא אחר מראית העין.

הלכה ו

כיצד?

הלפת עם הצנון אינן כלאים זה בזה מפני שפרייהן שוין, והלפת עם הנפוס אינן כלאים זה בזה, מפני שהעלין שלהן שוין, אבל צנון עם הנפוס, אע"פ שהעלין דומין זה לזה והפרי דומה לפרי הרי אלו כלאים, הואיל וטעם פרי זה רחוק מטעם פרי זה ביותר. וכן כל כיוצא באלו.

[השגת הראב"ד דין]: כיצד הלפת עם הצנון אינן כלאים זה בזה מפני שהפרי של זה דומה לזה

אמר אברהם: כבר כתבנו למעלה שזה שבוש.

הלכה ז

כמה מרחיקין בין שני מיני זרעים שהן כלאים זה עם זה?

כדי שיהיו נראים מובדלין זה מזה, אבל אם נראין שנזרעו בערבוביא הרי זה אסור.

הלכה ח

ושיעורין רבים יש בהרחקה הזאת, הכל לפי גודל השדה הנזרעת ולפי רוב העלין ושלוח היונקות.

הלכה ט

כיצד?

שדהו שהיתה זרועה מין תבואה ובקש לזרוע בצדה מין תבואה אחרת בשדה אחר מרחיק ביניהן בית רובע והוא: כעשר אמות וחומש אמה על עשר אמות וחומש אמה מרובע בין מן האמצע בין מן הצד, ואם לא היה ביניהן כשיעור הזה אסור ואינו לוקה עד שיהיו קרובין בתוך ששה טפחים.

הלכה י

היתה שדהו זרועה ירק ובקש לזרוע בצדה שדה ירק אחר אפילו דלעת מרחיק בין שתי השדות ששה טפחים על ששה טפחים מרובע בין מן הצד בין מן האמצע, ופחות משיעור זה זה אסור ואינו לוקה עד שיהיו קרובין בתוך טפח.

[השגת הראב"ד דין]: היתה שדהו זרועה ירק וכו'

אמר אברהם: אין דברים הללו אמורים אלא לדעת ר' יהודה אבל לדעת חכמים לאסור בבית רובע וללקות בששה טפחים ולרבי יהודה לאסור בששה וללקות בטפח.

הלכה יא

היתה אחת משתי השדות זרועה תבואה והשניה שבצדה ירק או דלעת מרחיק ביניהן בית רובע.

הלכה יב

במה דברים אמורים שצריך להרחקה בשיעורין האלו.

בין שתי שדות, אבל אם היתה שדהו זרועה ירק ורצה לזרוע בצדה שורה של ירק ממין אחר דיו לעשות בין השדה ובין השורה תלם אחד ארכו ששה טפחים בלבד ורחבו כעומקו.

[השגת הראב"ד דין]: במה דברים אמורים? שצריך להרחקה וכו' תלם אחד ארכו ששה טפחים בלבד ורחבו כעמקו

אמר אברהם: לא מצאתי שיעור עמקו בשום מקום אלא לשון המשנה ורוחב כמלואו ופירשו כמלוא העול שחורש בו התלם ולשון התוספתא ענין אח' כמלוא (העול השרוני).

הלכה יג

היתה שדהו זרועה תבואה ורצה לזרוע בתוכה שורה של ירק אפילו שורה של דלועין שעלין שלהן ארוכים ומסתבכין מרחיק ביניהן ששה טפחים, ואם נמשכו העלים של דלעת ונכנסו לתבואה ונסתבכו בה יעקור מן התבואה שלפני הדלעת עד שלא יתערבו העלין. ואין צריך לומר שאם זרע שורה ממין זה ושורה ממין אחר שדיו להיות ביניהן תלם אחד, כמו שיתבאר.

הלכה יד

הרחיק בין שני המינין הרחקה הראויה להן והיה מין זה נוטה על גבי מין זה, בין שנטתה תבואה על התבואה או ירק על גבי ירק או ירק על התבואה או תבואה על הירק הכל מותר, שהרי הרחיק כשיעור, חוץ מדלעת יונית שהיא נמשכת הרבה. לפיכך אם נטתה יעקר מלפניה, כמו שבארנו.

הלכה טו

,היה בין שני המינים בור או ניר או גפה או דרך או גדר שהוא גבוה עשרה טפחים או חריץ שהוא עמוק עשרה טפחים ורחב ארבעה, או אילן שהוא מיסך על הארץ או סלע שהוא גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה הרי זה מותר לסמוך המין האחד לצד אחד מאלו והמין האחר לצד השני הואיל ואחד מכל אלו מבדיל ביניהן הרי הן נראים מובדלין זה מזה.

הלכה טז

במה דברים אמורים שצריך הרחקה או דבר המבדיל?

בשזרע בתוך שדהו, אבל אם היתה שדהו זרועה חטים מותר לחברו לזרוע בצדה שעורים, שנאמר: שדך לא תזרע כלאים אין האיסור אלא שיזרע שדהו כלאים, שלא נאמר הארץ לא תזרע כלאים. ולא עוד אלא אפילו זרע בתוך שדהו שעורים סמוך לחטים ומשך זרע השעורים עד שסמכו לשדה חברו שהיא זרועה שעורים הרי זה מותר, מפני שנראו השעורים שבתוך שדהו שהן סוף שדה חברו.

[השגת הראב"ד דין]: במה דברים אמורים שצריך הרחקה כו'

אמר אברהם: לי נראה מן הגמרא ומן המשנה שאינו מותר לעשות כך לכתחלה אלא לדעת ר"ש דאמר אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו בכרם וכן אין אדם חורש דבר שאינו שלו בזרעים אבל לרבנן אינו רשאי לחרוש אבל מותר להמשיך בשדות זרועות כמו שמפורש בסוף וכן המשנה בשדות זרועות היא שנויה ובהמשכה כשבתחלה בהיתר נזרעו ולבסוף נראים כסוף שדה.

הלכה יז

היתה שדהו זרועה חטים ושדה חברו בצדה זרועה חטים מותר לו לזרוע תלם אחד של פשתן בצד חטים שלו סמוך לשדה חברו. שהרואה יודע שאין דרך העם לזרוע תלם אחד של פשתן ולא נתכוון זה אלא לבדוק שדהו אם ראויה היא לזרוע פשתן אם לא, ונמצא כזורע להשחתה. לפיכך אסור לזרוע מין אחר בין שתי שורות אלו שהן ממין אחד עד שירחיק בתוך שלו.

הלכה יח

היתה שדהו ושדה חברו שבצדה זרועין שני מיני תבואה לא יזרע ביניהם חרדל וחריע אפילו תלם אחד, מפני שהעם זורעים מאלו תלם אחד, אבל אם היו שתי השדות זרועין שני מיני ירקות מותר לזרוע ביניהן חרדל או חריע, שמותר להקיף חרדל או חריע לכל מין חוץ מן התבואה, מפני שאינן מזיקין אותה. וכן אם היתה זוית של זרע זה נוגעת בצלע של זרע האחר בתוך שדהו הרי זה מותר, מפני שהן נראין מובדלין זה מזה, ואין צריך לומר אם היתה זוית של זרע זה נוגעת בזוית של זרע האחר, מפני שהן נראין כסוף שדה שנגע בסוף שדה שהוא מותר בלא הרחקה ולא הבדלה, כמו שבארנו.