הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ד

הלכה א

הרוצה לפדות פירות מעשר שני פודה אותן בדמיהן ואומר: הרי המעות האלו תחת הפירות האלו, או הפירות האלו מחוללות על המעות האלו, ואם לא פירש אלא הפריש מעות בלבד כנגד הפירות דיו, ואינו צריך לפרש ויצאו הפירות לחולין. ויעלו המעות לירושלים ויוציאם שם, שנאמר: וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו.

הלכה ב

וכן אם רצה לחלל פירות המעשר על פירות אחרות, יעלו הפירות השניות ויאכלו בירושלים, ולא יחלל ממין על שאינו מינו ולא מן היפה על הרע ואפילו באותו המין, ואם חילל הרי הן מחוללות.

[השגת הראב"ד דין]: וכן אם רצה לחלל פירות המעשר על פירות אחרות וכו'

אמר אברהם: והראשונים לא יצאו לחולין ויעלו גם הם ולעולם פירות הראשונים של מעשר אינם מתחללין אלא על הכסף ואפילו דיעבד משמעתא דמסכת סוכה פרק לולב הגזול ופרי שני נמי דיעבד אין לכתחלה לא אלא בדמאי דמחלל לכתחלה

[השגת הראב"ד דין]: ולא יחלל ממין על שאינו מינו ולא מן היפה וכו'

אמר אברהם: מה שהקפידו על מינו אינו אלא בדמאי וטעם ההקפדה הזאת לפי שהתורה אמרה על כסף והוא מחלל על פירות כשיחלל חטים על חטים לא יראה שיצא מעשר שני לחולין בפדיון אלא יאמרו הם הראשונים.

הלכה ג

הפודה מעשר שני מברך אקב"ו על פדיון מעשר שני. ואם חיללן על פירות אחרות או שחילל מעות על הפירות מברך על חילול מעשר שני. והפודה או המחלל מעשר שני של דמאי, אינו צריך ברכה.

[השגת הראב"ד דין]: הפודה מעשר שני מברך וכו'

אמר אברהם: אני אומר שאם חילל פירות על פירות אינו מברך לפי שאינו רשאי לעשות כן ואם בירך הרי זה מנאץ.

הלכה ד

כשפודין את המעשר אין פודין אותו לשם מעשר אלא לשם חולין ואומרין: כמה שוין פירות חולין אלו?

ואע"פ שהכל יודעין שהן מעשר, כדי שלא יתבזה.

[השגת הראב"ד דין]: כשפודין את המעשר אין פודין אותו

אמר אברהם: נראה לי שלא אמרו דבר זה אלא כשפודין אותו על פירות שלא לפרסם את הדבר אבל על הכסף התורה גלתו ואנו מכסים והלא מכיון שמברכים על פדיונו מצוה הוא ולמה טומנין את המצוה ולפי התוספתא לא נאמר אלא שלא לפגום את המעשר מפני שדמי המעשר פחותים מדמי חולין וזה הוא עיקר.

הלכה ה

אין מחללין מעות מעשר שני על מעות אחרות, בין שהיו אלו ואלו כסף או אלו ואלו נחושת, [או הראשונות כסף והשניות נחשת או] הראשונות נחושת והשניות כסף. ואם עבר וחילל, הרי אלו מחוללין.

הלכה ו

אין מחללין מעות מעשר על הפירות, ואם חילל יעלו הפירות ויאכלו בירושלים. ולא יחללם על בהמה חיה ועוף חיין, ואם חילל לא קנה מעשר, שמא יגדל מהם עדרים עדרים, אבל אם חילל על שחוטים, הרי הן כשאר הפירות ויעלו ויאכלו בירושלים ויצאו המעות לחולין.

הלכה ז

בשעת הדחק מותר לחלל מעות הכסף על של נחשת, לא שיקיים כן אלא עד שימצא ריוח ויחזור ויחלל מעות הנחשת על מעות הכסף.

הלכה ח

מעשר שני של דמאי מחללים אותו לכתחלה כסף על כסף וכסף על נחשת ונחשת על נחשת ונחשת על הפירות, ויעלו אותן הפירות ויאכלו בירושלים.

הלכה ט

אין פודין פירות מעשר אלא בכסף, שנאמר: וצרת הכסף. וכן אם פדה לעצמו והוסיף חומש לא יהיה החומש אלא כסף כקרן, ואין פודין בכסף שאינו מטבע אלא בכסף מפותח שיש עליו צורה או כתב, [שנאמר: וצרת הכסף]. ואם פדה בלשון של כסף וכיוצא בו והוא הנקרא אסימון, לא עשה כלום. ואין פודין בפחות מפרוטה, מפני שהוא כפודה באסימון.

הלכה י

אין פודין במטבע שאינו יוצא באותו זמן ובאותו מקום, שנאמר: ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך עד שיהיה ראוי להוצאה. ומטבע מלכים הראשונים אם יוצא משמם פודין בו.

הלכה יא

אינו פודה במעות שאינן ברשותו, שנאמר: וצרת הכסף בידך. נפל כיסו לבור והוא יכול להוציאו, פודה בו, מפני שהוא ברשותו.

הלכה יב

היה בא בדרך ומעות בידו ואנס בא כנגדו, אם יכול להציל על ידי הדחק פודה בהן פירות שבביתו. ואם לאו ואמר פירות שיש לי בתוך ביתי מחוללין על המעות הללו, לא אמר כלום.

הלכה יג

המניח מעות להיות מחלל עליהן מעשר שני, הרי זה פודה בהן בחזקת שהן קיימים, מצאן שאבדו, חושש לכל מה שפדה בהן למפרע.

הלכה יד

מי שהיה עומד בטבריא ויש לו מעות (בבל) בבבל, אינו מחלל עליהם. היו לו מעות ממטבע טבריא בבבל, מחלל עליהם. וכן כל כיוצא בזה.

[השגת הראב"ד דין]: מי שהיה עומד בטבריא ויש לו מעות

אמר אברהם: מן הגמרא שלנו הכל בהיפך ואין קפידא על עמידתו אי זה מקום שיעמוד בו אלא על מקום המעות אם יוצאים שם במקום חילולם אם לא ואם חילל על מעות של א"י והן בבבל או על מעות של בבל והן בארץ ישראל אינן מחוללין לפי שאינן יוצאים במקום חילולן ובעינן שיחלל על הכסף היוצא במקומו ושל בבל והם בבבל מחוללין אף על פי שאין מעות בבל יוצאין בירושלים ומלכיות מקפידות שלא להוציא מטבע ממקומו אפ"ה מחללין משום דאפשר דזבין בהו בהמה ומסיק להתם ואע"פ שאין רשאי לעשות כן כיון דאי עבד חילל מעות היוצאות במקומו קרינא ביה.

הלכה טו

האומר מעשר שני מחולל על סלע שתעלה בידי מכיס זה, על סלע שאפרוט מדינר זהב זה, על פונדיון שאפרוט מסלע זה, הרי זה חילל, וסלע שתעלה בידו או שיפרוט תהי מעשר.

הלכה טז

אמר: הרי מעשר מחולל על סלע שהיתה ביד בני, לא חילל, שמא לא היתה בידו באותה שעה.

הלכה יז

הפודה מעשר שני קודם שיפרישנו, כגון שאמר: מעשר שני של פירות אלו פדוי במעות אלו, לא אמר כלום. ולא קבע מעשר אבל אם קבע ואמר: מעשר שני שלהן בצפון או בדרום מחולל על המעות אלו הרי זה פדוי.

הלכה יח

כשפודין מעשר שני, פודין אותו בשויו, ויש לו לפדות בשער הזול כמות שהחנוני לוקח ולא כמות שהוא מוכר, ונותן המעות כמות שהשולחני פורט לא כמות שהוא מצרף. ואם עבר ופדה שוה מנה בפרוטה או חילל שוה מנה על שוה פרוטה, הרי זה מחולל.

הלכה יט

היתה הסלע חסירה שתות או פחות משתות, אם היתה יוצאת על ידי הדחק, מחלל עליה לכתחלה בשוה סלע ואינו חושש. פדה בסלע ונמצאת רעה, יחליפנה.

הלכה כ

אין פודין מעשר שני אכסרה, אלא מדקדק במדתו או במשקלו ונותן דמיו. אם היו דמיו ידועים, יפדה על פי אחד, ואם דבר שאין דמיו ידועים, כגון יין שהתחיל להחמיץ ופירות שהרקיבו או מעות שהחלידו, יפדה ע"פ ג' תגרים ואפילו היה אחד מהן גוי או בעל המעשר, אפילו איש ושתי נשיו פודין על פיהם וכופין את הבעלים לפתוח ראשון. וזה חומר במעשר מן ההקדש.

[השגת הראב"ד דין]: וזה חומר במעשר מבהקדש.

אמר אברהם: יש כאן שבוש ובתוספתא אמרו כופין אותו לפתוח ראשון כו' ואם רצה לחזור בו חוזר וזה חומר בהקדש מבמעשר.

הלכה כא

אין מוליכין פירות מעשר ממקום למקום לפדותם שם, והמוליך ממקום היוקר למקום הזול, או ממקום הזול למקום היוקר, פודה כשער מקום הפדייה. ואם היו דמאי פודין אותו כשער הזול, הואיל ונראו להמכר בזול.

הלכה כב

היו לו פירות מעשר שני בגורן והוציא עליהם יציאות מביתו עד שהביאן לעיר והשביחו פודה כשער העיר והפסיד יציאותיו.