הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ח

הלכה א

הלוקח בהמה לזבחי שלמים וחיה לבשר תאוה ממי שאינו תגר ואינו מדקדק, יצא העור לחולין, אפילו היו דמי העור מרובין על דמי הבשר. אבל הלוקח מן התגר, לא יצא העור לחולין.

הלכה ב

וכן הלוקח כדי יין סתומות ממקום שדרכם להמכר סתומות ממי שאינו תגר, יצא הקנקן לחולין. לפיכך צריך המוכר לפתוח ראשי הכדים כדי שלא יצא הקנקנן לחולין, ואם רצה להחמיר על עצמו ולמכור במדה יצא הקנקן לחולין.

[השגת הראב"ד דין]: וכן הלוקח כדי יין סתומות עד לפיכך צריך המוכר,

אמר אברהם: לא ידעתי מה צורך ומה הנאה יש לו אם לא יצא לחולין ולא עוד אלא אם פתח הפסיד שלא יצא לחולין ויאכלו כנגד קנקנו.

[השגת הראב"ד דין]: ואם רצה להחמיר על עצמו ולמכור במדה

אמר אברהם: פירוש שמדקדק על היין שישוה את מעותיו בלא הבלעת הקנקן הרי הוא חולין שלא חלה עליו קדושת המעות.

הלכה ג

לקחן פתוחות או סתומות במקום שדרכן להמכר פתוחות, או שלקח מן התגר שמדקדק במכירתו לא יצא הקנקנן לחולין. לקח סלי תאנים וענבים עם הכלי, לא יצאו דמי הכלי לחולין.

[השגת הראב"ד דין]: לקחן פתוחות או סתומות במקום שדרכן להמכר פתוחות וכו'

אמר אברהם: ויודע דמי היין והקנקן צריך לאותן הדמים.

הלכה ד

לקח אגוזים ושקדים וכיוצא בהן, יצאו קליפתן לחולין, לקח חותל של תמרים, יצא החותל לחולין. קופה של תמרים: אם דרוסות, יצאו הקופות לחולין, ואם לאו לא יצאו לחולין.

הלכה ה

מי שהיה לו יין של מעשר שני והשאיל קנקניו לאותו מעשר, אף על פי שסתם את פיהם, לא קנה מעשר את הקנקנים. כנס היין לתוכו סתם, אם קרא שם ועשהו מעשר עד שלא סתם את פיהם, לא קנה מעשר את הקנקנים. ואם משסתם פיהן קרא שם ועשהו מעשר, קנה מעשר את הקנקן. הפקיד לתוך הקנקן רביעית חולין, או שכנס לתוכן שמן או חומץ או ציר או דבש של מעשר שני סתם בין משסתם בין עד שלא סתם, לא קנה מעשר את הקנקנים.

הלכה ו

צבי שלקחו בכסף מעשר ומת, יקבר בעורו, לקחו חי ושחטו ונטמא, הרי זה יפדה כשאר פירות שנטמאו. המניח דינר מעשר שני להיות אוכל כנגדו עד שיצא לחולין והיה הדינר יוצא בכ' מעה, אכל עליו בעשר מעה והוזלו המעות לאחר זמן והרי הדינר יוצא במ' מעה, צריך לאכול עליו בעשרים מעה ואחר כך יצא לחולין. הוקרו המעות והרי הדינר יוצא בעשר מעין, אוכל עליו בחמש מעין ואח"כ יצא לחולין.

הלכה ז

הלוקח פירות בסלע של כסף מעשר ומשך הפירות ולא הספיק ליתן הסלע עד שהוקרו הפירות ועמדו בשתים, הרי זה מפריש עליהן סלע בלבד, שנאמר: ונתן (את) הכסף וקם לו, בנתינת הכסף קונה והשכר למעשר.

[השגת הראב"ד דין]: הלוקח בסלע וכו' עד הרי זה מפריש עליה סלע בלבד

אמר אברהם: אי אפשר לזה בלא שיבוש שהרי לא נתן לו כסף ובמשיכתו הוא קונה כדי שלא יהא הדיוט חמור מהקדש ועוד שבוש אחר שהלוקח פירות של חולין להחליפן בכסף מעשר מה עשה המעשר בכאן והלא הפירות שנמשכו חולין הם אטו אפוטרופוס של מעשר הוא שיהא ידו כיד המעשר והמשנה לא דברה בענין זה אבל הוא במשנה משך ממנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים משמע שהפירות הם המעשר ולענין המשנה נראה כי המעשר נקנה במשיכה ולא מכח הדיוט שלא יהא חמור מהקדש שהרי מעשר הוא וכשהוא נקנה בסלע מה כח הוא לו והלא ריעותא הוא לו שאינו תופס לקדושתו אלא סלע וסוף דבר מה שאמרו בגמרא סותר את דבריו וכל שאמר שהרי אמרו על זאת המשנה מתניתין דלא כרשב"ג דתנינן רשב"ג אומר לעולם משיכת מעשר שני הוא פדיונו מכלל דמתני' אינו נקנה במשיכה ולפי זה הגמרא מה שאמר במשנה נותן לו סלע ומשתכר בסלע ומעשר שני שלו המוכר משתכר בסלע קאמר ומעשר שני של מוכר קאמר שאם רצה ליטול מן המעשר בסלע נוטל

ועם כל זה אין דעתי נוחה ואומר לי לבי שכל המשנה הולכת על מדת הדין שהמעשר אינו מתחלל אלא בשעת מתן מעות מיהו המוכר והלוקח נדונין כשעת משיכה הילכך משך בסלע ועמד בשתים נותן סלע ומשתכר הלוקח בסלע הפירות ויהיו שלו בתורת מעשר ויאכלם בירושלים או יפדם לעצמו וזהו שאמר מעשר שני שלו ואם משך בשתים והוזלו ועמדו בסלע פודה אותה בסלע של חולין כשעת פדיונו מכל מקום נותן למוכר סלע אחר כשעת משיכה ואפילו הוא של מעשר שני שאין זה אלא כפורע חוב בעלמא ואע"פ שאין פורעין חוב ממעשר שני שאני הכא שמשעה ראשונה ממעשר היה החוב והכי איתא בגמרא בראש המסכתא ואם היה המוכר עם הארץ נותן לו אותו הסלע הב' מן הדמאי אבל לא מן הודאי ועל אותו הסלע השני שנותן ממעשר שני אמרו בגמרא כשיפדה אותו אינו מוסיף עליו חומש פירוש אם יבא הלוקח לפדותו לא נחשוב אותו כפודה ממעשרו אלא כפודה מעשר של מוכר שכבר קנאו בפרעונו וכל זו המשנה דלא כרב"ג דהוא דאמר חללו כשעת משיכתו זהו דרך הישר בעיני וערב עלי.

הלכה ח

משך פירות בשתי סלעים ולא הספיק ליתן המעות עד שהוזלו הפירות ועמדו בסלע, אינו מפריש עליהן ממעות מעשר שני אלא סלע אחת ומוסיף עליה סלע שנייה מן החולין ונותן למוכר. ואם היה המוכר עם הארץ, הרי זה מותר ליתן סלע שנייה ממעות מעשר שני של דמאי. נתן לו סלע של מעשר ולא הספיק למשוך הפירות עד שעמדו בשתים, מה שפדה פדה והדין ביניהן.

הלכה ט

נתן לו סלעים שתים של מעשר ולא הספיק למשוך הפירות עד שחזרו להיות בסלע, מה שפדה פדה ומדת הדין ביניהם, שהמעשר שני, פדייתו היא משיכתו.

הלכה י

מי שהיו לו פירות חולין בירושלים והיו לו מעות מעשר שני חוץ לירושלים, אומר: הרי המעות ההם מחוללין על הפירות האלו ויאכלם שם בטהרה, ויצאו אותן המעות לחולין במקומן.

הלכה יא

היו לו מעות מעשר שני בירושלים ויש לו פירות חוץ לירושלים, אומר הרי המעות האלו מחוללין על פירות ההם ויצאו המעות לחולין ויעלו הפירות ויאכלו בירושלים, שאינו צריך להיות המעות והפירות במקום אחד בשעת החלול.

הלכה יב

מי שהיו לו מעות מעשר בירושלים וצריך להם, ויש לחברו פירות חולין שרוצה לאוכלן, אומר לחברו: הרי המעות האלו מחוללין על פירותיך, ונמצאו אותם הפירות לקוחות בכסף מעשר ויאכל אותם חברו בטהרה, ולא הפסיד כלום ויצאו המעות לחולין.

הלכה יג

במה דברים אמורים?

בשהיה חברו בעל הפירות חבר, שאין מוסרין פירות של מעשר שני של ודאי אלא לחבר. לפיכך אם היו המעות של דמאי, אומר כן אף לעם הארץ. ומותר לחלל מעשר שני על פירות עם הארץ ועל מעותיו ואין חוששין להם שמא של מעשר שני הם.

[השגת הראב"ד דין]: ומותר לחלל מעות מעשר שני וכו' עד שמא של מעשר שני הן

אמר אברהם: לא בכל ענין כמו שהוא פושט שהרי פירשו בתוספתא כיצד הוציא מעות מתוך אפונדתו ואמר לו חלל על אלו לא חילל אלא עד מקום שלוקח ופורע לו דינר לאלתר אם משום חוב ומשום מלוה אסור עד שילך לביתו ויחזור.

הלכה יד

המניח דינר של מעשר להיות אוכל כנגדו והולך, כיון שאכל עליו עד שלא נשאר ממנו (אלא) פחות מפרוטה, יצא לחולין. במה דברים אמורים?

בשל דמאי, אבל בשל ודאי לא יצא לחולין עד שישאר ממנו פחות משוה פרוטה אחר שמוסיפין את החומש, כגון שנשאר ממנו פחות מארבעה חומשי שוה פרוטה.

[השגת הראב"ד דין]: המניח דינר של מעשר וכו' עד פחות משוה פרוטה.

אמר אברהם: נ"ל שזה שיבוש וראוי להיות שנשאר ממנו ארבעה חומשי פרוטה.

הלכה טו

טמאין וטהורין שהיו אוכלין או שותין כאחד בירושלים, ורצו הטהורין להיות אוכלין מעשר שני שלהם, מניחין סלע של מעשר שני ואומר: כל שהטהורים אוכלים ושותין, סלע זו מחולל עליו ותצא הסלע לחולין, שהרי אכלו ושתו בשווייה בטהרה. ובלבד שלא יגעו הטמאים במאכל שלא יטמאוהו.

[השגת הראב"ד דין]: טמאים וטהורים שהיו אוכלין וכו' עד שלא יטמאוהו

אמר אברהם: פירשו בגמרא באומר לכשישתה ולא יאמר מעכשיו ולא כששתו אלא [מעכשיו] לכשישתו ויש ברירה.